בשנים האחרונות, המילה "אינדי" נמצאת בכל מקום, גם במקומות בהם היא ממש לא צריכה להימצא, אבל דבר אחד בטוח: המוזיקה העצמאית בישראל נמצאת בתקופת פריחה מדהימה. תחת כל עץ רענן קמה להקה, מועדון או לייבל, ומחוץ לחברות התקליטים הגדולות גדלים עשרות אמנים נפלאים, שמקליטים שירים נהדרים ואוספים קהל. וזה נפלא, ומבורך, ומרגש. המוזיקה הישראלית מעולם לא הייתה כל כך מגוונות ועשירה כמו היום, וזה מתבטא גם בשני פסטיבלים שקמו בסמיכות מפתיעה לפני שנתיים: "חוצמזה" בצפון ו"אינדינגב" בדרום.
בשנתם הראשונה נערך "חוצמזה" בפסח, "אינדינגב" בסוכות, והקהל, שהיה מורכב ברובו מאותם האנשים, קיבל שתי חגיגות אינדי משובחות בשנה. בשנה שעברה נגרר חוצמזה לאוגוסט, והשנה הוא כבר עוקף את ראש השנה וייערך ב-25-26 בספטמבר, שלושה שבועות בלבד לפני "אינדינגב", שמחזיק בעקשנות בייעודו המקורי באמצע אוקטובר. הסמיכות הזו נהיית בעייתית עוד יותר עם הגעתו של "הלם כרך", מעין-פסטיבל בן שלושה ערבי הופעות ב"צוותא" בתל אביב, שנתקע ביניהם ב-1-3 בספטמבר.
הגידול בקהל האינדי, שהגיע לשיאו ב"אינדינגב" 2008 (אז חזרו מאות צופים הביתה ללא כרטיס ועשרות אחרים הסתננו פנימה) אכן משמח, אך תחושת סכנה מרחפת באוויר: האם הגענו מהר מדי לרווייה, להיצע שעולה בהרבה על הביקוש? היוזמות כולן מבורכות, ורשימות האמנים מצוינות ומגוונות, אבל בארץ קטנה כמו שלנו, לצופף את שלושת הפסטיבלים היחידים שמדברים לקהל קטן מדי בתקופה קצרה מדי זו הפרזה שגובלת בפדיחה. האם 2,000-3,000 חובבי האינדי בישראל יאכלסו שלושה אירועים ענקיים תוך פחות מחודש? סביר להניח שלא. מה, שוב עושים בישראל משהו טוב בצורה גרועה? (גיא חג'ג')