בשבת הקרובה תופיע הזמרת ליידי גאגא עם רקדנים מהבולשוי בערב גאלה למען המוזיאון לאמנות עכשיווית בלוס אנג'לס, שמציין 30 שנה להיווסדו. האמן האיטלקי פרנצ'סקו וזולי, שיזם את הזיווג הבלתי צפוי, אמר לאתר ContactMusic, "אמנים מסוימים עשויים לחשוב שזה סיוט, אבל בשבילי זה חלום סוריאליסטי. רציתי לחבר בין אמנית הפופ הצעירה והנועזת ביותר, ליידי גאגא, ובין קבוצת הרקדנים הוותיקה והקלאסית ביותר בעולם".
וזולי מכנה את החלום הסוריאליסטי שלו "בלט רוס בסגנון איטלקי (המחזמר הקצר ביותר שלעולם לא תראו שוב)". המופע נועד, בין היתר, לקדם את הסינגל החדש של הליידי, "Speechless". עדיין לא ברור מה יהיה תפקידה במופע - אם תשיר, תרקוד, או תשיר ותרקוד.
שיתוף פעולה פרובוקטיבי מעט פחות היה בחודש האחרון בין מעצבת האופנה הרוסייה טטיאנה פרפנובה וקבוצת רקדניות מקומיות, שהציגו את קולקציית הקיץ שלה כשהן מבצעות תרגילי בלט על המסלול.
החיבור בין מחול לאופנה אינו דבר חדש. קוקו שאנל הייתה כבר בתחילת המאה ה-20 מעצבת התלבושות של הבלט רוס, ובשבוע האופנה האחרון בניו-יורק העמיד מעצב האופנה האיטלקי מאלאן ברטון תצוגת אופנה שבה צעדו דוגמניות לצד רקדניות. ובכל זאת, נדמה שנעלי הפוינט מבקשות כעת דריסת רגל משמעותית יותר בתרבות הפופולרית. האם ליידי גאגא תהיה לבלט הקלאסי מה שמדונה הייתה למחול המודרני בקליפ לשיר "ווג"?
המחול המודרני זיהה במאה שנותיו דרכים הולמות להתמזגות בתרבות הפופולרית, כמו השתתפות רקדנים בוידאו-קליפים ובמופעי מוזיקה. רקדנים רבים גם משתלבים בתעשיית האופנה כדוגמנים, וחלקם אף מפלרטטים עם תחום המשחק (מיכאיל ברישניקוב למשל). רקדנית אמריקנית צעירה ושמה מדונה לואיז צ'יקונה לא התקבלה ללהקות המחול הנחשבות, ו-12 שנים לאחר מכן צחקה לכולם בפרצוף כשהקליפ ל"ווג", שבו היא רוקדת לפי כוריאוגרפיה של קרול ארמיטאג' (ה"פאנק בלרינה"), נהפך לקלאסיקה מודרנית.
בבלט העניין קצת שונה. הרפרטואר הקלאסי, הכולל יצירות מופת כמו "ג'יזל", "אגם הברבורים", "מפצח האגוזים" ו"רומיאו ויוליה", נוצר ברובו עד תחילת המאה ה-20. הפורמליות הרוסית המזוהה עם הבלט והתלבושות התקופתיות ודאי אינן מוסיפות לו נקודות זכות בעידן החדש. עם זאת כוחן של יצירות אלה אינו מוטל בספק: הן שומרות על פופולריות גבוהה בקרב קהלים ברחבי העולם ומצמיחות רקדנים איקוניים כרודולף נורייב, מרגוט פונטיין וסילבי גיאם. גם חסידי המחול המודרני אינם יכולים להתכחש לכך שילדות קטנות חולמות להיות בלרינות, ולא איזדורה דאנקן או מרתה גרהם.
אחד האנשים שמבקשים לחבר בין הבלט לעולם המודרני הוא כריסטופר וילדון העומד בראש להקת המחול "מורפוסיס", שרקדניה הם סולני שתיים מהלהקות החשובות העולם, הרויאל בלט והניו-יורק סיטי בלט. על-פי משנתו, אמנות הבלט היא אמנות צעירה וסקסית. וילדון מנסה לשמר את רוחה המהפכנית של הבלט רוס באמצעות שיתופי פעולה בין אמנים מתחומים שונים. כך עשה גם אמרגנה האגדי של הבלט רוס, סרג' דיאגילב, שהפגיש על במה אחת, בין היתר, את איגור סטרווינסקי, ואסלב ניז'ינסקי, פאבלו פיקאסו, ליאוניד מאסין, ז'אן קוקטו וקוקו שאנל.
וילדון הוא יוצא הניו-יורק סיטי בלט, כור מחצבתו של גדול היוצרים בתחום הבלט המודרני, ג'ורג' בלנשין. הוא שייך לרשימה קטנה מאוד של כוריאוגרפים שדבקים בז'אנר הבלט המודרני, בהם כריסטוף פסטור, ויליאם פורסיית, אלונזו קינג, הנס ון מאנן ודוויט רודן. כשהקים את "מורפוסיס" וביקש להפיק תוכניות שבהן כוריאוגרפיות מאת טובי היוצרים ופסקולים מאת המוכשרים שבמלחינים בלי לוותר כמובן על תפאורות ותלבושות בעיצוב טובי המעצבים, נדמה היה שזהו שיגעון חולף. אבל הלהקה עדיין פועלת ובאוגוסט האחרון הופיעה בבמת הקיץ של הסנטרל פארק בניו-יורק, כשלצדה שרה הזמרת היוצרת מרתה ויינרייט.