נכון שצירוף המילים "סושייה" ו"הוד השרון" הוא לא צירוף שחשבתם שתשמעו? הרי כבר התרגלתם למטבע הלשון השחוקה "סושייה תל אביבית". כל כך התרגלתם עד שנדמה לכם שסושייה הממוקמת מחוץ לגבולות הירקון ופלורנטין היא לא "סושייה אמיתית". ובכן, אתם לא לבד. גם גיסי, הייטקיסט נאור וחביב, חטא באותו סטריאוטיפ. בדרכנו ל'סוקו סושי', סושייה הוד השרונית כשרה וחדשה, כששאל "תגידי, אנחנו הולכים לאכול סושי חתונות?", אני מוכרחה להודות שחששתי.
את פנינו קיבלה סושייה קטנה, לבנה ומוארת המשדרת אסתטיקה יפנית חלקלקה ומינימליסטית. קריקטורות יפניות בצבעים של ורוד עתיק, אפור ושחור עיטרו את הקירות החפים מתמונות או קישוטים אחרים. בר עץ צנוע, אליו מוצמדים כיסאות בר לבנים, שולט על צידה הימני של המסעדה. צידה השמאלי מאוכלס בארבע שולחנות לבנים בגודל בינוני אליהם מוצמדים ספסלי עץ וכיסאות לבנים. מקום קטנטן, אך מעוצב בקפידה.
עינת, אחת מבעלי המסעדה, הסבירה כי העיצוב והמיתוג לא סתם נראה מקצועי, הוא באמת מקצועי. על המסעדה עבדו הקרם דה לה קרם של עולם הפרסום והאדריכלות. האמת, ההשקעה השתלמה. גם את עניין הכשרות, שהיה בגדר תעלומה בעיניי, הצליחה עינת להסביר. נראה כי הוד השרון, שם החליטו עינת ושותפה בני להתיישב, לאחר שזיהו צורך אמיתי בסושייה בתחומי השרון, היא עיר עם אוכלוסיה מסורתית רבה. הסושי הכשר עונה על הצרכים האמיתיים של אוכלוסיה זו ומאפשר לעינת ובני לשמור על מצפון נקי. למען האמת, אין הרבה הבדל. מבלי להיכנס לדקויות סוגי האצות (כן, יש אצות לא כשרות), תורידו את השרימפסים וחבריהם השרצים והרי לכם סושי כשר.
המחירים הסבירים, עם זאת, מבדילים את הסושייה החמודה והכשרה הזאת מחברותיה הנוכריות והגדולות בארץ הניכר, תל אביב. רולים של 8 יחידות במחירים הנעים בין 22 שקל ל-31 שקל וקומבינציות ענקיות (12-28 יחידות) במחירים הנעים בין 39 שקל ל-98 שקל הן בהחלט מנות המתאימות לכל כיס, במיוחד אם הכיס הוא חובב סושי מושבע. עינת הסבירה כי המחירים הסבירים נועדו לאפשר לאנשים לאכול סושי מבלי לחשוב פעמיים. אם תרצו, מעין 'ארומה סושי'.
אם הראש שלכם עובד כמו הראש שלי, או במילים אחרות, אם גם אתם נוטים להיות חשדניים, בזה הרגע אתם לבטח מעלים השערה בנוגע לאיכות חומרי הגלם. אז חברים, אין קאץ'. הדגים טריים-טריים, האצות מעולות (מסוג גולד, למביני עניין) והרטבים נעשים במקום. כשגיליתי שאין קאץ', את החשדנות החליפה תחושת רעב שתלטנית. למזלי המנות החלו להגיע לשולחן.
לפתיחה נשנשנו סלט אצות ווקאמה (18 שקל), על מצע אטריות זכוכית ומלפפונים, וחמוצים יפנים (9 שקל). גם הסלט וגם החמוצים היו מדויקים להפליא. אטריות הזכוכית, שנכרכו סביב האצות והמלפפונים, יצרו טעם מענג וקליל ואילו החמוצים היו בדיוק במידת החמיצות הרצויה. משאלו חוסלו במהרה, נחת על השולחן רול מטוגן (30 שקל) - רול של סלמון טמפורה, אבוקדו ובטטה מטוגן בשבבי פנקו. עינת סיפרה שהרולים המטוגנים זוכים להצלחה רבה ועל-פי טעמו של רול זה אני מבינה מדוע. מעין שניצל יפני פריך וטרי שקשה לעמוד בפניו (ואכן לא עמדנו).
קצת אחרי שהונח על שולחננו הרול המטוגן, הגיעה לשולחן בצעדת מלכות קומבינציית הדאבל סוקו (98 שקל), הכוללת (תנשמו עמוק) 4 יח' פוטומאקי סלמון סקין, אבוקדו ומלפפון, 4 יח' ספייסי טונה, אבוקדו, מלפפון ובצל ירוק; 8 יח' ספיישל סלמון - סלמון בטמפורה, סלמון סקין ואבוקדו עטוף בסלמון; 4 יח' ספיישל טונה - אבוקדו, מלפפון, טמאגו, עירית עטוף בטונה; 4 יח' ספיישל דניס - דניס בטמפורה, אבוקדו, בטטה ועירית עטוף בדניס; וארבעה משולשי סנדוויץ' במילוי סלמון ואבוקדו, מנה שהיא הגן עדן והגיהנום של חובבי הסושי באשר הם. גן עדן - כי הטעם נפלא והטריוּת מלטפת אל ריריות הטעם של הלשון עד פליטת קולות עונג מביכים. גיהנום - כי תאלצו להשאיר כרבע מהמנה על השולחן.
"נו מה אתה אומר, זה היה סושי חתונות?" פניתי אל גיסי ביציאה מהמסעדה. "נראה לך?!" אמר, "אם היו מביאים סושי כזה לחתונה של יובל, אף אחד לא היה מכתת רגליו לחופה עד שמלצרית הסושי הייתה קורסת תחת הלחץ".