גם בישראל נכתבו ספרים פטריוטיים ומיליטריסטיים. בשנות ה-30 כתב אליעזר שמאלי את "הנער אמיץ הלב", סיפורו של בן 12 יתום מאב היוצא להזעיק עזרה ליישוב, שבו כולם חולים בקדחת. הוא מקריב את עצמו וטובע בנהר. "זו הייתה תקופת העלייה החמישית, שבה הגיעו הרבה ילדים. היה צריך לגבש אידיאולוגיה ומיתוסים משותפים", אומרת לבנת.
הספרים הלאומניים הם מכשיר לגיבוש ולהקרבה על מזבח המולדת. הם מיועדים לבני 11-12 ומציגים גיבורים בגיל זה כדי שלקוראים יהיה קל להזדהות. "הם נועדו להנחיל לילדים במשך כמה שנים את ההשקפה שערך הלאום שווה יותר מערך החיים. בהגיעם לגיל 16-17, לקראת הגיוס לצבא, הם יהיו מוכנים", ממשיכה לבנת. "לוקח כמה שנים לאמץ השקפה כזו".
במלחמות העולם הייתה התפכחות ואולי אף שבר בנוגע לאידיאולוגיות הגדולות, מציינת לבנת. "'במערב אין כל חדש' מספר על קורות החיילים מנקודת מבטם. הספר רוצה להראות שמלחמה אינה הדבר ההירואי הזה שלימדו אותנו, אלא דבר נורא ואיום שבו החייל הוא כלי משחק".
דומה ששלב ההתפתחות הזה עוד לא הגיע לישראל, אף כי תהליך הנסיגה מהקולקטיב לאינדיווידואל התרחש. אך זו עובדה שבעברית אין כמעט ספרים פציפיסטיים, מעירה מתרגמת "היה היה פעם", כרמית גיא. זאת אולי בגלל התפישה שבארץ המלחמות תמיד צודקות. "ספרות הילדים הייתה תמיד מגויסת למאבק הקיומי", היא אומרת. "לכן מההתחלה היה צריך חסמבות, ואפילו קופיקו גויס למערכה".
לבנת סבורה שספריו של יהודה אטלס, שהעמידו במרכז ילד שגם מותח ביקורת על עולם המבוגרים, היו פורצי דרך מבחינת נטישת המורשת הלאומנית בספרות. כך גם אלונה פרנקל, שב"סיר הסירים" משנות ה-70 עסקה בצרכים פיסיים ואחרים של הילד נפתלי. ב"מיץ פטל" לומדים ששלושה אומנם יכולים ליצור קבוצה, אבל כל אחד שומר על המאפיינים המובהקים שלו. וכאילו דילגו על שלב הספרים האנטי מלחמתיים, כיום, אומרת לבנת, פונים בספרי הילדים לתאר את האחר. כך, למשל, ב"שרוטה" של תמר ורטה-זהבי, רומן נעורים המביא קול פלשתיני. "זה חשוב, כי ברגע שאתה מזהה שאדם הוא אדם ולא מזהה אותו באופן קבוצתי, קשה לך לשנוא אותו", אומרת לבנת. "ספרות במיטבה מאפשרת לך לחוות חוויות שלא תחווה. היא מאפשרת לקורא להדהד ולהפנים את החוויות הללו. עד כדי כך שאם לילד תהיה ההזדמנות והוא יזכה לקרוא ספרים מורכבים כמו 'היה היה פעם' ואחרים, הוא ישאל את עצמו את השאלה אם ללכת לקרב ולמות. את ההכרה הזאת, שמתבגרים יכולים לעשות שיקול דעת ולהיפתח למציאות מורכבת, צריך להביא בחשבון גם בהתמודדות הקולקטיבית שלנו כמדינה עם ההשתמטות. אי-אפשר להחזיר גלגל אחורנית ולחשוב שאנחנו עדיין מדינה בראשית שנותיה, אלא להבין שחל שינוי והתרבות אומרת כיום דברים מורכבים יותר, ומתמודדת עם השאלה למה נלחמים ולמען מי אנחנו עושים זאת".