כל אחד הוא אור קטן

• מאת: ערן סלע

כאשר מאמן נבחרת ישראל צביקה שרף, מהדוחפים להקמת האקדמיה הישראלית לכדורסל, אמר שאחת המטרות היא ייצוא שחקנים ל-NBA – הדבר נשמע מנותק מעט מהמציאות. ואז בא עומרי כספי וטרף את הקלפים. חודש אחד בלבד אחרי ההודעה הרשמית על הקמתה של האקדמיה, נבחר כספי בידי 'סקרמנטו קינגס'. אף שהישראלי הראשון ב-NBA הגיע לשם באופן עצמאי, ולא בזכות מסלול ההכשרה של הגוף החדש, הקמת האקדמיה היא בפירוש אחת מנקודות האור הבולטות בספורט הישראלי בשנת 2009. בחלוף 55 שנים לקיומו הצליח הכדורסל הישראלי לייצא שחקן אחד בלבד לליגה הטובה בעולם. כעת המטרה המוצהרת של האקדמיה, שמשכנה במכון וינגייט, היא הצמחת חמישה שחקנים כאלה בתוך מספר שנים לא רב. בשלב הזה מדובר במיזם שנמצא בחיתוליו, ועדיין לא הולך צעד וחצי בכוחות עצמו. ההחלטה על מימוש הרעיון התקבלה לפני כחצי שנה, והפרויקט יצא לדרך רק בספטמבר האחרון, כאשר בבסיסו רעיון פשוט: כדורסלנים צעירים בולטים יעזבו את אגודות-האם שלהם ויעברו לקיים חיים שלמים באקדמיה. זו מצדה תדאג למעטפת שכוללת את כל צורכיהם - החל מלימודים, דרך תזונה ולינה ועד, כמובן, לשיפור יכולתם בכדורסל. במקור קמה האקדמיה כדי ליישר סטנדרטים עם הנהוג בכמה מדינות אירופיות בכל הקשור לטיפוח כישרונות צעירים. צרפת, לדוגמה, הצליחה עם השנים למצב עצמה כיצואנית האירופית המובילה של כדורסלנים ל-NBA. יש לציין כי מקורם של חלק גדול מאותם שחקנים 'צרפתים' מצטיינים הוא מגויאנה, פולינזיה, גוואדלופ, מרטיניק וכדומה. לישראל אומנם אין מושבות כפי שיש לצרפתים שנים רבות לאחר תום עידן הקולוניאליזם, וגם האוכלוסיה כאן קטנה בהרבה מזו שבצרפת, אבל ישנן צמד אחיות, תקווה ואמונה שמן, שמרשות לנו לחשוב כי בעוד עשור יהיה הכדורסלן הישראלי טוב יותר. על הפרויקט ממונה יורם חרוש, המאמן האחראי על הנבחרות הצעירות באיגוד הכדורסל ומאמן נבחרת העתודה לשעבר. המאמנים בשטח הם רובי בלינקו ונתי כהן, שהתמחו בעבודה עם צעירים לאורך השנים. בשלב ראשון הוחלט לקלוט נערים ילידי 1994, לגבש אותם לכדי קבוצה ולהעניק להם 10 יחידות אימון שבועיות. בתוך כך ישולבו גם אימוני אתלטיקה ופיזיות, והקבוצה תירשם לליגה לנוער, כדי לקיים מסגרת נוספת מחוץ למה שניתן להגדיר כ"עולמה הפרטי", ובמטרה להעמיד את השחקנים הצעירים במאבקים מול כאלה שנמצאים בשלבי התבגרות מתקדמים. שתי בעיות עומדות כענן מאיים מעל גג האקדמיה. האחת - בישראל, כמו בישראל, אין מימון מלא לפרויקטים כאלה. משרד התרבות והספורט, איגוד הכדורסל ומכון וינגייט אומנם יממנו חלק מהעלויות הנדרשות לצורך השקעה פרטנית בכל שחקן ושחקן, אבל גם משפחתו של הנער תצטרך לשאת בעול. על-פי הערכות, עלות טיפול בשחקן יחיד תנוע בין 70 ל-100 אלף שקלים בשנה. ומה אם הכוכב הישראלי הבא שייך כרגע לחתך סוציו-אקונומי נמוך, ואמור להגיע דווקא מבני העניים? במקרה כזה משפחתו עשויה לזכות בסיוע מהמנהל לחינוך התיישבותי ומהקרן לעידוד ולטיפוח ספורטאים במכון וינגייט, בתקווה שאלה ישלימו את החסר. בעיה נוספת קשורה לאגודות-האם של השחקנים, שאינן מעוניינות לשחרר את הכדורסלנים הצעירים לצמיתות ולא ליהנות כלל משירותיהם. בעקבות עמדתן זו סוכם כי על כל עונה שיעביר השחקן באקדמיית הכדורסל, הוא יתחייב לשחק בעתיד עונה אחת באגודה ממנה הגיע. מעניין יהיה לבדוק בעוד שנים אחדות אם מתוך סבך הסיכומים, הבעיות וגם הרצון הטוב, תעמוד האקדמיה במשימה המפורשת שלה, תצמיח כדורסלנים לתפארת מדינת ישראל ותצדיק את הגדרתה העכשיווית כנקודת אור בספורט.

• מאת: אפרת זנטון

זה חזר על עצמו בחצי השנה האחרונה מדי חודש: בכל פעם שביקשתי לרכוש כרטיס 'חופשי-חודשי' לרכבת ישראל, עדכנה אותי הפקידה כי לקראת סוף החודש תיחסם המסילה לשלושה ימים רצופים. "מכפילים את המסילה בין לוד לבאר-שבע. זה אמור להסתיים עד 2011", שבה והסבירה, ואף הציעה: "כדאי שתעשי חישוב אם זה משתלם לך". על פניה, הצעה אדיבה, אם כי יש מקום לשאול מה "משתלם לי", קניית הכרטיס הפתוח או הכפלת המסילה. כך או כך, מפתיע לגלות שהודעה לנוסעים מראש אודות שיתוק או תקלה, הפכה לדבר אלמנטרי ברכבת ישראל. מישהו שם הבין שזה הרבה יותר הגיוני מאשר לתקוע את תושבי הדרום ללא פתרון בהתראה של יומיים, ואחר כך גם לריב איתם על פיצוי. אני מוציאה את המחשבון (לא, אני לא לוקחת איתי FX82 באופן קבוע. מספיק לי זה שבסלולרי), מחשבת ומגלה שהחודש זה באמת לא משתלם לי, ועדיף לקנות כרטיסייה. היא כבר מחכה לי בתחנה. אני עולה. הרכבת מתחילה לזוז. אנו חולפים על פני עמק יפה ושדות בלי כרמים, מתחרים במכוניות שעל כביש 6 המקביל ונוסעים... והנה עוד חידוש מרענן: אין כמעט עצירות ארוכות ל"מפגש רכבות" סתם באמצע שום מקום, ואם ישנן כאלה - הנוסעים מקבלים הודעה מפורטת בכריזה. הקריאות "נו, איפה הפקח?" או "מה זה? כבר היינו צריכים להגיע לתל אביב" - נחסכות. נגמרה החגיגה, זו שבמשך שנים ניהלו על חשבוננו. בתחנה בלוד אני שמה לב שיש אפילו מזגן, וקרונות חדשים ונוחים יותר, עם התאמה לנכים ולמי שמחליט לפתוח משרד בקרון הרכבת. הספקתי אפילו לקרוא את עיתון הבוקר בלי שהמתרים האלמוני, שנהג להפריע לי על בסיס קבוע, יבקש את תשומת לבי. אולי בהנהלת הרכבת סוף-סוף החליטו להפנות אותו אל גורמי הרווחה. אך לכל מטבע שני צדדים. איפה הם ימי הבוקר הרגועים, שבהם הייתי מספיקה לנקב את כרטיסיית הקפה? זה שלושה חודשים שאחרי הכנת הכריכים של הבוקר ופיזור הגדוד, אני חומקת משוטרי התנועה בנסיעה היסטרית לכיוון התחנה. הרכבת נכנסת לשם יחד איתי, ואני עוד צריכה למצוא מקום חנייה שהוא לא על פינה, לא על אדום-לבן ולא חלילה שמור לנכים. ברוב המקרים ממילא אין חנייה, ואם אין חנייה אין התלבטות. פשוט משאירים את הרכב מתחת איזה עץ ומתמקדים במטרה: עלייה לרכבת שעומדת לצאת. אני נכנסת למבנה התחנה בריצת אמוק, צועקת לפקידה שאת עניין הכרטיס אסגור כבר מול הפקח על הרכבת, רצה את המדרגות בקפיצות של אחת-כן אחת-לא, סופגת את מבטיהם של כל העולים מולי - כלומר כל הנוסעים שירדו מהרכבת המאספת מצפונה לנגבה - נכנסת לרכבת, מוצאת מקום פנוי (כן, אפילו בימי ראשון!), ומסדירה נשימות עד תחנת לוד. אין צדק בעולם. שלושה חודשים שלא קיבלתי כרטיס פיצוי לרכבת בגלל איחור שלה. מה פתאום הרכבת לא מאחרת? כבר בלתי אפשרי לגנוב דקות שיחה בבוקר עם הגננת, בידיעה שממילא אצטרך עוד להמתין בתחנה. עד שהתרגלתי.

• מאת: אלישיב רייכנר

מכל המאחזים בארץ, הכי אני אוהב את מחלף מאחז. כן יש מחלף שזה שמו, והוא דווקא לא נמצא בין איתמר ד' לחוות גלעד ג', אלא ליד צומת בית-קמה שבנגב. המחלף הזה הוא כיום קצהו הדרומי של חוצה ישראל, הכביש שקירב אותי למרכז הארץ ולמרכז העניינים. כיף גדול בעבורי לעלות במחלף מאחז על כביש 6. בעזרתו מתקצרות לי באופן משמעותי הנסיעות לחופשות בצפון הארץ, וגם כמעט לכל אירוע משפחתי מצפון לבאר-שבע. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שבה שמתי לב לשינוי. זה היה בנסיעה משפחתית לכיוון הכנרת. הנסיעה מהבית בירוחם עד לבית-שאן דרך הכביש החדש ארכה פחות משלוש שעות. שפשפנו שעונים בתדהמה. הנתון הזה עדיין בלתי נתפס, במיוחד בעיני רבים מתושבי המרכז, שחושבים משום מה ששלוש שעות הוא זמן הנסיעה מתל אביב לבאר-שבע. במקום כלשהו בראש תמיד ידענו שבמדינת ישראל אין באמת פריפריה גיאוגרפית, אלא רק חברתית. בתוך תוכנו הכרנו את המפה וידענו שזו ארץ קטנה עם שפם, ושאולי חוץ מאילת, אין בה באמת מקום רחוק. אבל עד שבא כביש חוצה ישראל והמחיש לנו את זה, לא ממש האמנו שאפשר להגיע מצפון לדרום כל כך מהר. כביש 6 הרס לתושבי מרכז הארץ הרבה תירוצים. היום כבר אי-אפשר לומר לבאר-שבעים או לתושבי יקנעם שהם גרים בחור, ולכן שישכחו מביקורים. אם אפשר בשעה וקצת להגיע מכל מקום בגוש דן לבאר-שבע, אז לכו תמצאו תירוצים אחרים, או שפשוט תודו שאתם לא חברותיים. כמה תלאות עבר כביש חוצה ישראל מאז שנקבע התוואי הראשוני שלו, לפני יותר משלושים שנה. עשרים שנה חלפו עד שהחלו העבודות בשטח, ורק לפני שבע שנים זכינו לחנוך את הקטעים הראשונים שלו. כמה טענות שמענו במהלך השנים נגדו. אמרו שהוא לא פותר את בעיית הפקקים של ערי המרכז, אבל שכחו שמלבד גוש דן, יש גם בצפון ובדרום עריך שצריך לדאוג להן. טענו שהכביש מועיל רק לרכבים פרטיים, ולא חשבו שגם אוטובוסים ציבוריים ייסעו דרכו ויקצרו את זמני הנסיעה. הנה למשל קו 470, הקו הישיר בין ירושלים לבאר-שבע, קיצץ לעצמו כרבע שעת נסיעה בזכות חוצה ישראל. הירוקים הנודניקים טענו שמבזבזים לחינם שטחים פתוחים, אבל שכחו שחוץ מאדמות יש במדינה הזאת גם בני אדם שלא גרים בתל אביב, ומגיע להם כביש נורמלי עד לבית. הכאילו-חברתיים אמרו שכביש האגרה ישרת רק את העשירים ולא יועיל לעניים בפריפריה, אבל לפחות בינתיים, הנוסעים בקטעים הדרומיים לא משלמים אפילו אגורה, וכך זה צריך להימשך. טענו גם שחוצה ישראל יגביר את זיהום אוויר, אבל ההיגיון אומר שכביש כזה דווקא מרחיק את המכוניות ממרכזי האוכלוסיה, ובנוסף קיצור זמן הנסיעה מביא להפחתה בצריכת הדלק ובפליטת חומרים מזהמים. ועוד לא דיברנו על הירידה במספר תאונות הדרכים בזכות הבטיחות היחסית של הכביש, על הפחתת העומס מצירי התנועה האחרים, ועל עוד הרבה דברים טובים שהרווחנו מחוצה ישראל. עכשיו רק נשאר לי לחכות - ובקצב של מדינת ישראל זה ייקח הרבה זמן - עד שייסללו הקטעים הבאים של הכביש, שאמור בסופו להגיע לצומת הנגב, ממש במרחק עשר דקות מהבית שלי. כשזה יקרה, אני מבטיח לפתוח מועדון מעריצים.

• מאת: אהוד מקסימוב

את נקודת האור שלי אני בוחר למצוא בתחום המוזיקה בארץ, שרבים רואים בו דווקא אזור אפלולי, בלתי סימפטי להלך בו בימים אלו. אז הנה כתב ההגנה: עד לפני 10-15 שנה שלט פה באופן בולט סגנון אחיד של מוזיקה ושל מוזיקאים. המושלים בסווינג היו בעיקר אריק איינשטיין יקיר האדומים, שלום חנוך יקיר השדרנים, יהורם גאון יקיר ירושלים ושלמה ארצי יקיר חנויות הג'ינס. המכנה המשותף? - כולם, כמובן, בחרו בשס. ואז, הגיע ערוץ 24, הגיעו תוכניות בריח מנטה, הגיעו הטלפונים הניידים והרינגטונים, הגיעה משפחת פרץ לדורותיה, ומבול של תוצרת ים-תיכונית/מזרחית/עממית נחתה על כולנו. המוזיקה התבניתית והקליטה, זו שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות וממחזרת בלי בושה ובלי התנצלויות, ביצעה הפיכת חצר, ופתאום הגוורדיה הישנה מצאה את עצמה מתבכיינת במוסף '7 לילות' על קיפוח האשכנזים ודחיקתם מאמצעי התקשורת. ימות המשיח? ובכן, לא ממש. כאחד שמוזיקה מזרחית לענפיה אינה כוס השוקו שלו (להוציא אולי כמה שירים), אני לא שמח על נפילתם של גלי האתר לרגלי הז'אנר הזה. אני כן שמח על התהליך. היה פה תיקון. סגנון אחד עיקרי שלט ביד רמה בשוק המוזיקה, ולפתע גל עממי קליל ותוסס התרומם ושטף אותו משם. כידוע, כדי ליישר מוט ברזל עקום, צריך לעקם אותו חזק לצד השני, וזה התהליך שקורה לדעתי גם פה. המצב שבו קו מוזיקלי אחד הוא השליט הבלעדי לא יימשך לנצח. יגיע יום שבו שני הסגנונות יתיישרו וימצאו דרך לשתף פעולה. יתקיים שילוב בין שירי "ים השיבולים" ו"כולם מדברים על שלום" לשירי "אני אוהב אותך" ו"בואי נעשה חתונה" נשמע הזוי? נחכה ונראה. שילובים מעטים (אמנם מסוג שונה) כבר קיימים בשטח - למשל ארקדי דוכין עם שולי רנד, או אברהם פריד עם חנן יובל - ודומני שזו רק ההתחלה, מי יודע, אולי בהמשך נזכה לשמוע יחד את יונתן רזאל ושלמה ארצי, את מושיק עפיה ושלום חנוך, או את יהודה פוליקר ומשה פרץ. נקודה אחרת ראויה לציון במוזיקה המקומית היא הפיכתם של ז'אנרים שפעם היו לגמרי מחוץ לפלייליסט התודעתי - לכמעט מיינסטרים. לבד מהמוזיקה היהודית המתחדשת, שזכתה בשנה-שנתיים האחרונות להצלחה מסחררת, גם ההיפ הופ, הטראנס ואפילו הרוק הכבד תפסו את מקומם על המדף. פתאום כבר לא מפחדים לנגן פה סגנונות שונים ואפילו מעורבים. הכול הפך לשָמיע, ואם מחר יחליט שולי רנד להלחין את ספר הכוזרי בסגנון קאנטרי, או שעופר נסים יעשה דאנס מהחזנות של יוסל'ה רוזנבלט, סביר להניח שגם לזה יימצאו אוזניים כרויות. ואם הזכרנו אוזניים, המוזיקה שנעשית בארץ כבר מזמן אינה מיועדת לאלו המקומיות בלבד. בשנים האחרונות הופכים הישראלים ליצואני מוזיקה מצטיינים ומבוקשים בעולם. אם פעם אפשר היה לספור על אצבעות כף יד אחת את הזמרים שייצגו את המדינה בכבוד בתפוצות - כמו עפרה חזה, מייק ברנט וצמד העופרים - היום ההיצע רחב הרבה יותר. תמצאו בו את אחינועם ניני, עידן רייכל, אבישי כהן, דוד ד'אור, דיוויד ברוזה, יסמין לוי, אינפקטד משרום, 'בלקן ביט בוקס' ועוד ועוד. ואי-אפשר להתייחס להתפתחות המוזיקה בארץ בלי להזכיר את 'כוכב נולד'. נכון, הביקורות הטוענות שהתוכנית הזו מוציאה בעיקר כוכבי אינסטנט חסרי עמוד שדרה, מוצדקות ברובן. לא כל הפיינליסטים הם מציאה גדולה. אבל די אם נזכיר את שירי מימון, הראל סקעת ויהודה סעדו (הזמר הכי מבוזבז בארץ), כדי להוכיח שבכל רע יש גם מעט טוב.

• מאת: ערן בר-טל

כמה אירוני. דווקא אני הצעתי לכתוב מרצוני החופשי על נקודת אור במוסד לביטוח לאומי, ובדיוק כאשר ניגשתי למלאכה פרצה בו שביתה. כאילו לאותת לי – חשוב שנית. אבל לא נשברתי. נתחיל מהחושך שסביב האור. אני אוחז בדעה שהמוסד לביטוח לאומי הוא גוף אנכרוניסטי ומיותר, דוגמה גרוטסקית לעוולות השלטון העוטות אצטלה של שיא האנושיות. עורכי דין רבים בנו קריירה על תביעות כנגד המוסד הזה. חוקרים מצאו שיש בשולי החברה לא מעט אנשים שמוכנים לפצוע את עצמם כדי להיות זכאים לתמיכה ממנו. מנגד, רבים הזכאים באמת ובתמים לפיצויים אינם נהנים מהם, מכיוון שאין להם כוח להילחם. אבל המוסד לביטוח לאומי קיים, וכמו שאנחנו אומרים לעצמנו במצבים אחרים בחיים - אם אנחנו כבר פה, למה שלא נעשה משהו מועיל. ולא מעט עובדים במוסד הזה אכן עושים כך. הם אומרים לעצמם שהמוסד קיים, והם חלק ממנו, ולכן הם רוצים לעשות טוב. אולי זה מעט ציני להלל את השירות בימים של מאבק שבמסגרתו חלים שיבושים בשירות, אבל יש חשיבות לציין את הטוב שברע – והוא ממשי. אז עכשיו, לרגל חג האור, לא נתעכב על כל אותם מקרים שבהם המוסד מתנער מאחריות, ונתרכז בשירות, שעבר לסטנדרטים המתאימים למגזר הפרטי. מי שביקר לאחרונה באחד הסניפים הגדולים של הביטוח הלאומי – בתל אביב, ברמת-גן, בחיפה ועוד - לא יכול היה שלא לשים לב לשיפור. ראשית, המוסד נותן מגוון אפשרויות לקבלת שירותיו. חלק מהפעולות ניתן לבצע באתר האינטרנט, ובאחרות אפשר למלא טפסים ולהניח אותם במעטפה, ללא עמידה בתור. השירות אדיב במיוחד כלפי מי שמגיע כדי לשלם את חובותיו. המוסד לביטוח לאומי מקיים פרויקט מצוין, שכולל הפעלה של מתנדבים. קשישים רבים מעניקים ללא תמורה שירות לקשישים אחרים, המצויים במצב טוב פחות משלהם. הפרויקט הזה מועיל הן למתנדבים והן לאלה הזוכים לשירותיהם. גם הסניפים של הביטוח הלאומי נראים לאחרונה מאורגנים ומרווחים יותר, והמענה הטלפוני מתפקד לא רע, בשעות המצומצמות של פעילותו. למען האמת, המוסד לביטוח לאומי הוא לא הכתובת לטענות בעד הפסקת קיומו, כי הוא פועל מכוח החוק. ועד שיוחלט אחרת, חובתו היא להגביר את השקיפות ולשפר את השירות ככל שאפשר.