אנו קרובים היום יותר מתמיד לקרע המשטמה, שייצרו בכירי ה"ביטחון" - הפוליטיקאים משמאל וחבריהם בתקשורת - סביב צווארו של ה"ימין" הישראלי בשנת 1995.
זה קרה אז ערב החיסול הנתעב, הבלתי מפוענח, של יצחק רבין בידי גורמים עלומים, ככל הנראה ממלכתיים, וזה קורה היום סביב מסע השקר והתרמית באשר למכתבי איום, המתקבלים כביכול בלשכות המפכ"ל ושר הביטחון.
ראוי לזכור, כי המכתבים-כביכול לא נבדקו אפילו בבדיקה ראשונית וכבר רב-המסיתים, יואל בן-נון, עולה לשידור הממלכתי כמומחה-על לרקיחת עלילות דם, כמו גם כאחראי להתרת דמי נקיים; בעיקר של חכמי ישראל בדורנו.
כמו אז, שעה שיצחק רבין, מנהיג לאומי אחראי (התפטר בנשיאת אחריות לא לו בשל עבירה שולית בניהול חשבון זר, שבוצעה בידי אשתו, התמוטט בשל אחריות יתר ערב מלחמת ששת הימים ובמוצהר לא נתן ידו להרס יישובים) שכשל בעצות אחיתופל (אוסלו) - היה בשפל פופוליסטי חסר תקדים; כך
אהוד ברק, בשעה הנוכחית, מבקש להשתקם בחסות מבצע מלחמה מתוקשר - באוויר, בים וביבשה - נגד המתיישבים החלוצים בהר.
למלחמת עולם זו של שר ביטחון - נטול יוזמות הגנה והרתעה ערב עידן הגרעין האזורי - הסתעפו חזיתות נוספות, רעיוניות וערכיות, מול תורתם ואמונתם של בתי מדרשות ציוניים לאומיים, ונוכח שמועות זדוניות מתוקשרות אודות איומים פיקטיביים על חייו (אסוציאציה חזקה מאוד להיותו יורש אפשרי של יצחק רבין).
אדרבה, אילו לא היו מונפקים מכתבי-האיום הפיקטיביים הללו על גבי פס ייצור סדרתי, אזי לא היינו יכולים להבין כיצד אהוד ברק נח על זרי דפנה, שעה שהוא שקוע עד צוואר בעוונות מוסריים וכשלים אתיים ואף שולח ידו בפלילים (עבודה זרה, למשל; אם כי במובן של העסקה לא-חוקית של פועלת ניקיון פיליפינית).
מפכ"ל המשטרה, שממילא איננו שופע עשייה פנים-ביטחונית ועסוק בקידום עמיתים-חברים, שיירי הפסולת הציבורית, טרוד עתה בעיצוב תדמיתו נוכח השלב הבא של חייו המתוקשרים. אחרת, כיצד יסביר לחבריו בתקשורת, במסיבות עיתונאים מגוחכות - זירת פעולתו העיקרית ברבות מעיתותיו שבידיו - כיצד עלול הוא ליפול, ביום שיפשוט את מדיו הדהויים. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.