כמדי שנה, ישבנו אמש, אני והבנות, לצפות באירוע המקדים לחגיגה האירופאית השנתית שלנו - הקדם אירוויזיון. כמדי שנה, באנו עם אפס ציפיות ואמונה ביכולת להושיע את התחרות שפעם ריתקה את הקהל הישראלי לטלוויזיה ועם הרבה געגועים לימים, שבהם השאלה איזה שיר ייצג את מדינת ישראל הייתה נושא הדיון הכי לוהט בשיחות הברזייה. כמדי שנה, מידת ההתלהבות הלכה ופחתה ביחס ישר להתארכות המשדר וכמדי שנה מבוכה התפשטה בחלל החדר נוכח ההפקה הטלוויזיונית שנראה כאילו קפאה על שמריה מאז שנות ה-90.
לידיעת משרד הבריאות: "נגיף רוממה" התפשט עד רמת החייל ותקף את גם רשת. מה לא היה לנו? סגני שרים וחברי כנסת שהתפנו מטיפול בעניינים הבוערים כדי לקבל קצת זמן מסך בזמן צפיית השיא בטלוויזיה.
רונית תירוש ("אומנים שמעבירים מסר לאומי זוכים לאהבה בעוד שבפוליטיקאים יורים") ורוחמה אברהם ("לו הייתי קובעת את תקנון התחרות, האומנים היו חייבים לשיר על ירושלים") סיפקו הוכחה ניצחת לכך שאפשר להוציא את התחרות מרוממה, אבל אי-אפשר להוציא את רוממה מהתחרות.
וכאילו לא די במעמדנו המעורער בעולם, אורי גוטליב נשלח להטריד שגרירים זרים (לא התעללנו באירלנד מספיק?) וארז שלם הסתלבט דווקא על מי שאיכפת להם, מעריצי האירוויזיון. ואיך אפשר קדם אירוויזיון בלי צביקה פיק הבלתי-נלאה? ועוד לא הזכרנו את השידור המוקלט, שרגע השיא שלו - ההכרזה על המנצח - היה היחיד ששודר בשידור חי ואת התחושה הקשה כאילו מישהו למעלה כיוון אותנו במה לבחור. הנחמה היחידה באה בדמותו של עפר שכטר שסיפק רגעים קטנים של חיוך, דבר שאין לקחת אותו כמובן מאליו בעת צפייה בתחרות.
ובכל זאת, ברוח פסח המתקרב, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? לראשונה מאז 2005 נבחר השיר המוצלח ביותר. וכעת, בואו נשים את הדברים בפרופורציה. ארבעה שירים הוצגו אמש לבחירת הקהל, כולם בביצועו של הראל סקעת שנבחר על-ידי
רשות השידור לייצג אותנו בנורווגיה. אחרי ההצלחות, היחסיות, של שירי מימון ובועז מעודה, שניהם בוגרי
כוכב נולד, החליטו ברשות השידור שפעם שלישית גלידה. ואכן, סקעת הוכיח גם אמש את מה שכולנו כבר ידענו, הבחור יודע לשיר. השאלה היא רק מה נותנים לו לשיר?
מתוך ארבעת השירים, שניים - לאן ולהתקרב - נשמעו אותו הדבר ונראה כאילו נלקחו מסדנה לכתיבת שירי אירוויזיון והשלישי - אלייך - דווקא נשמע לא רע בתור שיר פתיחה לדרמת התבגרות רומנטית. בתוך מסגרת התנאים הלא פשוטה הזו, הצליח "מילים" לבלוט (עם לא מעט סיוע מההפקה המושקעת יותר ומהקהל הסופר אוהד שלא הפסיק למחוא כפיים). האם זה יספיק? נוכח רפרטואר השירים המסתמן עד כה, הקרב אינו נראה אבוד מראש.
למרות הכל, בקרב אחד כבר הפסדנו. הקרב על הקדם. נראה ששום דבר כבר לא יציל את התחרות שהמילה מיושנת לא מספיקה כדי לתאר אותה. הרי גם בשנה הבאה נחזור על אותן בדיחות על התימנים שתמיד זוכים, על שרהל'ה שרון שנתנה את הפרחים לצה"ל ועל גילי וגלית. גם בשנה הבאה נעבור מנקודת הצבעה אחת לשנייה, נאזין למונולוגים משמימים ונראה עוד אומן ישראלי שמחדש, שלא לומר הורס, עוד קלאסיקה אירוויזיונות אהובה. כי יש דברים שפשוט לא משתנים. ואולי בגלל זה אנחנו תמיד חוזרים בחזרה.