משרד הפנים מתכנן להקים מערך ענק של מצלמות אבטחה בעשרות ערים ורשויות מקומיות בישראל. זאת, כחלק מתוכנית "עיר ללא אלימות" שיזם ראש הממשלה
בנימין נתניהו. השבוע הוציא המשרד מכרז לייעוץ והקמה של תשתית המצלמות בערים. חברת המחקר STKI מעריכה שעלות פרויקט שכזה יכולה להגיע לכחצי מיליארד שקלים.
במהלך הפרויקט צפוי משרד הפנים לפרוס רשת של מאות מצלמות בכ-80 ערים לפחות בישראל. המצלמות יוצבו ברחובותיהן הראשיים, במקומות ציבוריים, באזורי מסחר ותעשיה, אזורי בילוי, מוסדות חינוך, פארקים, גינות ציבוריות ועוד. לטענת משרד הפנים, הפרויקט נועד להרתיע עבריינים, למנוע מעשי ונדליזם ולסייע בידיהן של רשויות אכיפת החוק.
עוד אומר משרד הפנים, כי המידע והנתונים שיתקבלו מהמצלמות יוכלו לשמש כעדות בבית משפט. ברחבי ישראל מתנהלים כיום כבר מספר פרויקטי פיילוט בנושא במספר ערים. ביניהן, בירושלים, בנס ציונה ובאילת. לטענת המשטרה, במקומות שבהם הוצבו המצלמות ירד שיעור הפשיעה ב-50% ונעצרו כמעט לחלוטין מעשי הוונדליזם.
נקודה למחשבה
לצד היתרונות הגדולים האפשריים שבהקמת מערך מצלמות אבטחה ברחובות הערים בישראל, אותם דואגים להדגיש, כמובן, משרד הפנים ומשטרת ישראל, כדאי לזכור גם את המחיר שישלמו האזרחים בישראל בתמורה ליתרונות אלו - והוא הכרסום הנוסף בזכות הבסיסית שלהם לפרטיות.
כשמצרפים את הפרויקט הנוכחי למיזמים נוספים של ממשלת ישראל, כמו הקמת המאגר הביומטרי, ניתן להבחין באחיזה ההולכת וגדלה של גופי השלטון במידע הפרטי האישי של האזרחים. הדבר עשוי לאפשר שליטה טובה יותר של הממשל באזרחים ולקדם חברה צייתנית יותר. השאלה היא האם זה באמת מה שאנחנו רוצים והאם המידע שייאסף על האזרחים באמת ישמש רק למטרות שלשמם הוא נאסף ולא למטרות אחרות?