"לאחר עיון נוסף בכלל הראיות שהוצגו יש לחזור ולאשר את החלטת הוועדה ולדחות את הערעור שהוגש, תוך הבהרה חוזרת, כי לא ניתן לקבוע הסבר למותו של המנוח, ולא ניתן היה לשלול תאונת ירי, וכי מידת הראייה אשר שימשה להסקת המסקנה האמורה, עומדת על 'אפשרות סבירה'". כך קבעה (יום ה', 18.3.10) סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה,
שולמית וסרקרוג, בערעור שהגיש קצין התגמולים על החלטת ועדת הערר מכוח
חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט - 1959, ולפיה, משלא הצליח קצין התגמולים להוכיח כי מותו של המנוח
לא נגרם עקב השירות, משפחת המנוח תוכר כמשפחת נספה לעניין
חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י - 1950.
ככלל,
חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התש"יט - 1959 מטיל את נטל ההוכחה על הנכה תובע התגמולים, ברמה של "מתקבל מאד על הדעת" כי נכותו נגרמה "עקב השירות". ברם, בשורה של נסיבות מתהפך נטל ההוכחה ב
חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, והנטל עובר אל שכמי קצין התגמולים להראות כי מותו של החייל לא נגרם עקב השירות - ואם קצין התגמולים כושל בהרמת נטל זה, מוכרת משפחת הנפטר כמשפחת נספה לעניין תגמולים ממשרד הביטחון. הטעם לכך הוא שבעוד שחייל משוחרר תובע את רשויות הצבא בגין נכות שנגרמה לו, הוא בקיא בפרטי שירותו ובנסיבות שהובילו, לטענתו, לנכות, מקום בו משפחת נספה מגישה תביעה בעקבות מוות בן המשפחה במהלך השירות או כשבע שנים לאחריו, המשפחה אינה בקיאה בנסיבות השירות ועל כן מוצדק להפך את הנטל. בערעור זה גרס קצין התגמולים כי ועדת הערעורים החמירה עימו לעניין נטל ההוכחה ודרשה ממנו נטל הוכחה הקרוב לנטל ההוכחה במשפט פלילי, כאשר לטענתו של קצין התגמולים, נטל ההוכחה שהוא נדרש לו הינו נטל הוכחה כמו זה של משפט אזרחי, היינו, כי "במאזן ההסתברויות" המנוח לא נפטר עקב שירותו.
נמצא ירוי בבסיס
ראשיתה של הפרשה ביום 17.9.2000, בשעות הצהריים, אז נמצא המנוח, אשר גויס לצה"ל בשנת 1992 ואשר שימש כנהג תובלה, ולאחר מכן כאחראי נהגים פלוגתי במוצבים שונים של צה"ל, ירוי ללא רוח חיים בחדר המגורים בבסיסו הצבאי. ממצאי חקירת מצ"ח לא שללו את האפשרות כי מדובר בתאונת נשק. חרף היעדר ממצאים של ממש בדבר התאבדות לכאורית, נמסר להורי החייל כי המנוח לא יוכר כנכה לעניין חוק הנכים. במהלך הדיונים בערעור שהגישו הורי המנוח לוועדת הערעורים לפי חוק הנכים, הגם גרסו כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתאבדות, וזאת עקב אהבת המנוח, אשר לא יכולה הייתה להתממש לנערה מכפר אחר. קצין התגמולים צויד לעניין זה במכתבי אהבה מתורגמים לעברית שכתב המנוח לאהובתו. עם זאת, בהיות תרחיש ה"התאבדות עקב אהבה נכזבת" סביר באותה מידה כמו תרחיש 'תקרית הירי', קבעה הוועדה כי בהינתן כפות המאזניים מעוינות - לא עמד קצין התגמולים בנטל המוטל עליו ועל כן, הורי המנוח יוכרו כמשפחת נספה לעניין
חוק המשפחות.
הורי המנוח: "התאבדות אינה מקובלת בעדה הדרוזית"
בערעור שהוגש על-ידי קצין התגמולים, גרסו הורי המנוח כי בהיותם בני העדה הדרוזית, אקט של התאבדות אינו מקובל, וכאשר לא היו כוונות אובדניות למנוח ובנוסף היה בעל משמעת עצמית גבוהה ומסירות רבה, הרי שהיה מקום להשלים עם החלטת הוועדה, במיוחד שלזכותם עומדת החזקה על-פי החוק, וכי בכל מקרה, מכוח סעיף 34 ל
חוק הנכים, "ועדת הערעורים לא תתערב בממצאים עובדתיים".
ביהמ"ש: קצין התגמולים נסמך על "תחושה" גרידא
בית המשפט המחוזי החליט לדחות את הערעור, בקובעו כי גם אם מערכת היחסים של המנוח עם חברתו הייתה מורכבת, "אין בכך בכדי להצביע על כוונות אובדניות". טענת קצין התגמולים, ולפיה עצם ביקור המנוח בחתונת חברו, ערב תקרית הירי, ליבתה בו רגשות קשים באשר לאהבתו הבלתי ממומשת לחברתו, אינה אלא "תחושה" גרידא, של בעל דין נגדי, אך לא ראיה.
בית המשפט המחוזי ציטט שורה של עדויות מפי חיילים ששהו בסביבת המנוח ביממה שקדמה לתקרית, ומהן עולה מפורשות כי המנוח היה במצב רוח סביר, וכי לא היו לו כל כוונות אובדניות, וכן כי המנוח דיבר על ביתו החדש אשר נבנה.
עוד קבע בית המשפט המחוזי כי "מיקום החדר כפי שעולה מהדוח מיום 22/2/2001 מורה כי החדר אליו נכנס המנוח ושם מצא את מותו, נמצא מול דלת הכניסה הראשית. מצד ימין נמצא חלון עם סורגים הפונה לחצר מרכזית בצורת "ח" כשמולו נמצא משרד המ"פ. ספק אם מי שמבקש לבצע מעשה אובדני, היה בוחר במקום כה גלוי לעין".
בנסיבות אלו דחה בית המשפט המחוזי את ערעור קצין התגמולים והשית עליו שכר טירחה בסך 15,000 שקל בצירוף מע"מ.