גם בשנת 2008, השתחל סרט שואה לחמישיית המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר ואף הוא זכה בקטגוריית המשחק. “נער קריאה" הוציא מקייט ווינסלט הופעה שווה זהב, כקצינת אס.אס. המנהלת רומן עם נער מתבגר. גם במקרה הזה מדובר באיזו שבירה לכאורה של טאבו, כאשר עירום, סקס ואפילו פדופיליה השתרבבו לדרמה המתרחשת בחלקה בתקופת השואה. טרוניות רבות הושמעו כנגד טומאת הסרט הנ”ל. דומות באופיין לקובלנות שהופנו כלפי "החיים יפים", עוד חביב אוסקרים, אשר העז לערבב שואה וקומדיה.
אולם, אם נעשה כמצוות יום השואה והגבורה ורק לרגע אחד נזכור ונכבד את ההיסטוריה של כולנו, נגלה שוב כי ממש כמו הבומרנג, גם היא תמיד חוזרת. רוצים סקס וסטיות במחנות השמדה? צפו בסרטו המאלף של ארי ליבסקר, “סטאלגים", החושף את חוברות הקומיקס מלאות התועבה המזוכיסטית אשר הופצו עוד בזמן המלחמה. חושבים שטרנטינו היה הראשון? כנראה שכחתם את "הנועזים בעורף האוייב", “12 הנועזים"' “הבריחה מסוביבור" או אפילו "Von Ryan's Express” אשר שווק תחת הסלוגן "פרנק סינטרה מכסח את הנאצים!”. שלא לדבר על סרטי טראש כמו "Surf Nazis Must Die”.
אם במבט הומוריסטי או ציני על האירוע המחריד ביותר במאה ה-20 עסקינן, אפשר להזכיר הרבה סרטים אשר הקדימו את "החיים יפים" משנת 1997. את "המפיקים" (1968) של מל ברוקס, “סטאלג 17” (1953) של בילי ווילדר וכמובן "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין אשר הוקרן בימי המלחמה עצמה, 1940, ליתר דיוק. כולם שילבו מידה של ארסיות ותכנים הומוריסטיים עם הנושא המורכב. אבל כולם זכרו מאין באו ומהי המשמעות ההיסטורית והרגישה של השואה.
הבעיה אינה בסרטים. הם רק משקפים את המציאות, שהלכה והקצינה. מציאות בה המילה "שואה" איבדה כמעט לחלוטין מעוצמתה וכוח ההרתעה שלה. מדובר הרי ברצח עם, ובמקרה של העם היהודי בחיסול השיטתי, הקר והמתוכנן ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית. ברם, כיום נדמית איזו קלות בה כל אחד מדביק את המילה לזוועה הקרובה לליבו. בין אם מדובר בצמחונים, שמאלנים,
מתנחלים או כל אדם שאינו מסכים עם זולתו, האופן שבו "נאצי" נורה אל עבר אויב כלשהו מזלזל ומחליא עשרות מונים מכל טרנטינו שרוצה לסגור חשבון עם היטלר על מסך הקולנוע. אולי כדאי שביום השואה הנוכחי, בכל דרך בה יבחר כל אחד מאיתנו לציין אותו, ייעשה מאמץ אמיתי לזכור את המשמעות והגודל האמיתיים של השואה. ואם אפשר, גם לא לשכוח.