וינרוט טוען שהוא לא אוהב את המקצוע, אך המקצוע אוהב אותו. קשה יהיה למצוא אדם שיערער היום על שליטתו בכל רזיו. מי שהחל את דרכו כעצמאי יום אחרי שסיים את התמחותו במשרד עוה"ד גורניצקי, מצא, גם אם לא התכוון לכך, את שביל הזהב של המשפטנים.
כשהשר לשעבר אהרון אבו-חצירא הפך לשר הראשון שהועמד לדין פלילי, וינרוט זיכה אותו. גם זיכויו של המועמד לנגיד בנק ישראל, יצחק מוריץ, שם אותו במרכז המפה. לא חלף זמן רב עד שהצטרף לנבחרת מצומצמת של "פרקליטי הזיכויים" בארץ.
ואז הגיעה שנת 2009, שבמהלכה, בד-בבד עם חקירתו בפרשת שוקי ויטה, התמודד וינרוט עם הפסדים בתיקים ציבוריים חשופים, בהם תיק
אברהם הירשזון, שעליו הוטל העונש החמור ביותר שנגזר על נבחר ציבור בישראל (65 חודשי מאסר בפועל, שנת מאסר על-תנאי וקנס בסך 450 אלף שקל), לאחר שהורשע בגניבה מהסתדרות העובדים הלאומית, והערעור לעליון של עו"ד ישראל פרי, שדיון נוסף בו עומד כעת בפני בית המשפט העליון.
וינרוט לא מרגיש צורך לספק הסברים. "אצל אונקולוגים מתים יותר אנשים מאשר אצל פלסטיקאים ורופאי עור. רק מי שלא מוצב בפני האתגרים הקשים ביותר אינו 'מפסיד' תיקים. אגב, את התיק של פרי קיבלתי לייצוג רק בבית המשפט העליון, שם כבר בשלב הראשון הפחיתו שנתיים מעונשו, בנוסף לכך זכינו בבקשה לדיון נוסף, דבר נדיר כשלעצמו. עדיין לא ניתן שם פסק דין. על-מנת שלא אובן נכון, בשלב הראשון של פרי הופיע עורך דין מיכה קירש, שהיה הפרקליט האגדי של מחוז ירושלים כשאני עוד הייתי סטודנט. קשה לי להניח שמישהו אחר היה משיג בבית המשפט יותר ממנו".
גם בעניינו של הירשזון, וינרוט עוד מקווה לטוב. "במשפט של הירשזון נקטנו טקטיקה שאני מקווה כי תישא פירות בעליון. לקחנו תיק שאיש לא נתן לו סיכוי, בין היתר נוכח כמות עדי המדינה בתיק. עורך דין צריך לבחון את עצמו רק בנקודה אחת - האם הוא עשה הכל והאם ניתן היה לשפר משהו".
- יש תיק שאתה מתחרט על דרך הייצוג בו?
"בוודאי שאני מתחרט על דברים מסוימים בפעילות של עשרות שנים, אבל יש חובת סודיות קדושה גם לגבי לקוחות בעבר. אני אדם, וממילא טועה ושוגה ועוד אטעה ואשגה. מי שאף פעם לא טועה זה ה'קיביצר' מהצד המוכר לכל שחמטאי מתחיל".
שנים רבות חלפו מאז נכנס לתחום הצווארון הלבן, אך הלהט שבו הוא מייצג את לקוחותיו בוער בקרבו כמו ביום הראשון. היום, אולי אפילו יותר מתמיד. שאלות כמו "איך אפשר לייצג אדם כזה", "לסניגור אין ייסורי מצפון" ו"האם לסניגור יש פיצול אישיות שמאפשר לו לעשות את עבודתו" - מרתיחות את דמו.
"כשהחברה המאורגנת עומדת כולה, עם השוטרים ומנגנון התביעה הכללית, מול אותו יחיד שנקלע לספסל הנאשמים, איש לא שואל שום שאלה, אבל דווקא כשהסניגור נכנס לתמונה, שואלים מה הוא עושה שם. לי אין שום פיצול אישיות. אני האדם היחיד שמהווה גלדיאטור לאיש הזה, שכל המערכת קמה עליו, חוקרים, עיתונאים, כולם. אני נמצא שם בשבילו, משום שאני חושב שליד אדם צריכים לעמוד 3 אנשים בלי תנאי: איש דת, רופא, וסניגור. לכן, אני לא מבין את ההתייפייפות או את ההצטעצעות הזאת במילים שאדם קרוע מבחינה נפשית כשהוא מייצג נאשם כזה או אחר. אם הוא קרוע נפשית שלא ייצג אותו. בעיניי עצם העלאת השאלה האם אדם זכאי להגנה, לא לגיטימית. השאלה האמיתית היא, אם החברה זכאית ויכולה בכלל לשפוט אדם".
במסגרת חקירתו ובשלב הגשת כתב האישום נגדו, וינרוט לא נעצר. כשהוא רואה, הן כבא-כוח והן כאזרח מהשורה, את המעצרים המתוקשרים של אישי ציבור או ידוענים, שנערכים היום, רובם בנוכחות מצלמות ומיקרופונים, הוא נחרד. "כשג'קי מצא נעצר הייתי בחו"ל, אך ראיתי בטלוויזיה את הצורה שבה הביאו אותו למעצר. אני לא יודע מה שג'קי מצא עשה או לא עשה, אני לא סניגור שלו, דבר אחד אני יודע: הצורה שבה הביאו אותו לבית המשפט כמו שמביאים איזה קוף אימתני מהקרקסים של פעם, הרבה יותר גרועה ממה שג'קי מצא עשה, אם הוא עשה. הצורה שבה לקחו את שלמה לחיאני, ראש עיריית בת-ים, למעצר מביתו, נוראה. ויש דוגמאות על גבי דוגמאות".