"אמירות הנאשם כי יפגע בפקחית ויהרוג אותה, אינן כלל מילות התרעמות וביקורת על התנהגותה או מעשיה, אלא הן מאיימות על פגיעה ממשית בה, המכוונות להפחידה, והוטחו בה גם ביטויים משפילים ומכפירים, שאמירתם כולם יחד, שירתו את פורקן הנאשם מכעס ועצבים, כאיומים, הקנטה והשפלה חמורה מה עוד שהן כוונו כלפי עובד ציבור". כך קבעה (יום ג', 27.04.10) שופטת בית משפט השלום בירושלים, איליתה זיסקינד, בהכרעת דין בעניינו של ששון דוד, אשר הואשם בהעלבת עובד ציבור.
על-פי כתב האישום, ב-27 ביולי 2008, סמוך לשעה 12:30 ברחוב התעשיה בירושלים, כשעה לאחר שהפקחית קרן שרשני רשמה דוח חניה לרכבו שחנה במקום, הנאשם חזר לרכבו, וכשגילה את הדוח והבחין במתלוננת, ניגש אליה והחל לקללה באומרו:
"שרמוטה, זונה, פרחה, אפס, מטומטמת", ואיים עליה באומרו:
"אני אפתח אותך... אפס כמוך אני גומר כל יום זה שאת בחורה אני עדיין יכול להרביץ לך". בשלב זה המתלוננת הזמינה משטרה וכשהתרחקה הנאשם חסם את דרכה בגופו ושב לאיים עליה באומרו לה:
"את לא מכירה אותי, אני אגמור לך את החיים, אני אפתח לך את התחת, לחיות את לא תחיי, גם אם אני צריך לרצוח אותך, אני לא אשלם את הדוח, גם אם אני צריך לשבת מאסר עולם, אני לא אשלם את הדוח". בעקבות דברים אלו הואשם הנאשם בעבירת איומים ובעבירת העלבת עובד ציבור.
"אזרחים לא באים לטובת הפקח אף פעם"
המתלוננת, הפקחית קרן שרשני תארה בעדותה כיצד, לאחר שהסבירה לנאשם כי אם המדחן אינו תקין עליו לערער לעירייה, הותקפה בפרץ של קללות מצידו הנאשם. היא הזמינה משטרה ובזמן שהמתינה הוא התקרב אליה פיזית: "הוא נעמד עם הגוף מולי, ולכל צד שזזתי, הוא זז מולי". המתלוננת מתארת כיצד הוא המשיך ואיים עליה כי ירצח אותה וכיצד הטיח בה כי "אם הוא צריך לשבת מאסר עולם אז הוא ישב", וכיצד אף אחד מן העוברים והשבים לא טרח להיחלץ לעזרתה, שהרי "אזרחים לא באים לטובת הפקח אף פעם". עד התביעה, רמי עליאן, ששירת כפקח חניה בזמן האירוע, העיד כי התבקש על-ידי המנהל להגיע לזירת האירוע. לדבריו, הוא הגיע בסוף האירוע וראה את הנאשם דוחף את הפקחית כשהיא בוכייה עם פנים אדומות, ורועדת, והנאשם ממשיך לקלל ולאיים עליה:
"--- אני א---ן אותך, אעקוב אחריך ואהרוג אותך אם לא תבטלי את הדוח, אני יודע איפה את גרה".
"כל אחד הוא קצת אפס ודפארית"
לגרסת הנאשם, הוא גילה שהמדחן תקול, ביקש מן הפקחית לרשום על כך דוח, אולם היא סירבה כי הייתה בהפסקה. הוא אמר לה, לדבריו, "תקשיבי מתוקה", אך לדבריו "לא היה שלב של קללות עדיין", ולדבריו היא אמרה לו "עכשיו פרנציפ" והוא אמר לה כי "אם עכשיו פרנציפ היא פוסטמה, דפארית ואפס". בעדותו בבית המשפט צבע את הכינויים "דפארית ופוסטמה" בצבעים מרוככים, והסביר כי "כל אחד הוא קצת אפס ודפאר", וכי "אפס ודפרית" זה "אדם שלא עושה את העבודה שלו על הצד הטוב". הנאשם הסביר כי "יש הבדל בין להתרעם ולאיים".
"דברי איום חמורים, שהם פוגענים ומשפילים וגם מפחידים"
בבואה של השופטת זיסקינד לדון בטיב האיום היא מציינת כי האיום, על-פי ההלכה הפסוקה, יבחן מנקודת מבטו של האדם הסביר, ולא מנקודת מבטו הסובייקטיבית של המאוים. בין היתר יבחן בית המשפט באם לדובר יש שליטה או השפעה על התממשות האזהרה, וכי אין נפקא מינה כי המאויםלא פעל בצל האיום, שכן עבירת האיומים אינה עבירה תוצאתית. השופטת זיסקינד מצאה כי בנסיבות המקרה איים הנאשם על המתלוננת, עד שהיא רעדה ובכתה כתוצאה מאיומיו: "איני מאמינה לנאשם,א שר לכל אורך עדותו מנסה לגמד ולצמצם את התנהגותו כדי להרחיק עצמו מהאירוע. הנאשם לא נתן הסבר מדוע אך בשל קללות שהפנה לפקחית,ה גיע מצבה לכך שהיא בכתה ורעדה, ולא סביר בעיני כי בכתה ורעדה רק מהקללות, אלא סביר יותר כי בדברי האיום החמורים שהם גם פוגעניים ומשפילים וגם מפחידים, הוא השיג את אפקט הזעזוע וההתפרצות כלפי המתלוננת, כמו-כן חסם את דרכה ולאור עדות הפקח רחמי עליאן שהייתה אמינה ועקבית, איני מוציאה מכלל אפשרות כי הנאשם אף דחף את המתלוננת כשניסה לחסום את דרכה מכל צד ומנע ממנה ללכת, אך בשל היותה כה נסערת, מול דברי האיום החמורים ומילות ההשפלה הבוטות, לא נחרטה הדחיפה בזכרונה, בעת שחסם את דרכה ללכת ממנו".
לאור כל זאת הורשע הנאשם בעבירת איומים ובעבירת העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין.