בין כל הפולקלור הירושלמי שמחלחל את תרבות ההמונים מבעד לטלוויזיה לאחרונה, נעדר אלמנט חשוב. לא רק ערק איילות, ביקורים ליליים במחנה יהודה וסלנג בלתי מובן יש לנו, אלא גם מוסד אחד נוסף וחשוב, הלוא הוא הנסיעה לאבו גוש. מוסד זה מלווה אותנו בכל שלבי חיינו: אחר צהריים מנומנם בתיכון, סוף שבוע קצרצר בצבא, רגע לאחר סיום מבחן מתיש באוניברסיטה, יום הולדת לסבא וכמובן - כמעט בכל שנה, ברגעי השבירה בפסח או סתם ביום שבת קיצי. בכל אלה, תמיד יקום מישהו ויכריז "מה אתם אומרים על חומוס באבו גוש?". ומבין כל המקומות שמסמלים את סופה של אותה עלייה בקסטל-ירידה מהצד השני-זלילת חומוס/שיפודים/טאבולה/קפה שחור/בקלאווה וחזרה באותה הדרך, בולטת מכולם באחידות הרמה ובהבטחת סיפוק מיידי, מסעדת 'קרוון' הוותיקה.
בסופו של יום עבודה ארוך, נטול חדווה וסיפוק בתחום הקולינריה ולאחר ששקלתי את כל האלטרנטיבות העומדות בפניי, הרמתי טלפון לאבי - הירושלמי האמיתי מביננו - ושידרתי אליו את הקוד הקבוע: "חומוס שיפודים וכיו"ב בקרוון?". חלפה יותר משנה מאז הפעם האחרונה בה ביקרתי במקום, וכל שקיוויתי בדרכי הוא כי 'מפגש קרוון', הוותיקה במסעדות אבו גוש, עוד שומרת על הרמה הגבוהה שאפיינה אותה.
כצפוי, בכניסה למקום מייד מבחינים בתמהיל האנושי המאפיין את קרוון: כמה בחורים צעירים, תיירים לרוב, ושולחן-שניים של אנשי עסקים חמורי סבר ושחורי חליפות. כדי למנוע וויכוחים מיותרים ולבטים קשים בשאלות הרות גורל כמו חצילים מול סלט טורקי או קבב כנגד פרגיות, הלכנו על הקומבינה המקומית ופשוט ביקשנו הכל. מוסא היקר, שמשמש כמנהל המקום אך ממלא גם את כל שאר התפקידים, הבין מיד מה מוטל עליו. הוא נכנס במהרה למטבח ויצא משם לא פחות מהר עם מגש עמוס בסלטים לרוב (כל סלט עולה 16 שקל, אך יש אפשרות לקבל מגש עמוס בהם עבור 100 שקל). כל השחקנים המוכרים והאהובים היו שם, כשהסלט הטורקי עמוס הבצל בחריפות עדינה הכין אותנו היטב לבאות. מלפפונים בטחינה היו חביבים אך לא יותר מכך, וסלט הירקות היה טרי ומלא לימון כנדרש.
בייחוד התרשמנו לטובה מהחציל הקלוי בטחינה. באמת כדאי שמי שמתיימר להכין את השילוב הזה, שלכאורה אין פשוט ממנו, יעבור סטאז' לא רק בצרפת אלא גם באבו גוש. נוסף על כך הטחינה הירוקה הייתה מצוינת, וכך גם טאבולה עשיר בפטרוזיליה, כוסברה ונענע. מעבר לכל אלה הוגשו גם פיתות חמות וטריות, סלט כרוב וצלחת עמוסה בזיתים דפוקים. החומוס ראוי לדגש נפרד, ולו רק בשל הסיבה שזהו החומוס היחיד באזור שלא עבר שינויים מרחיקי לכת בשנים האחרונות - חומוס עשיר, מלא לימון, שמעליו טחינה טובה לא פחות. לטעמי, החומוס הטוב באבו גוש.
כשפינו עוד מתמודד עם מגוון וכמות הסלטים החביבים, פנינו לחלק ב' בקומבינה - מיקס גריל (85 שקל) המאפשר טעימה "רוחבית", כפי שוודאי היו מכנים זאת בכל מקום שאינו אבו גוש, עם מטעמי המנגל המקומי. המנה מגיעה על מגש עמוס מג'דרה (אקסטרה כורכום ובצל מטוגן) וצ'יפס, כשעליהם מונחים מיני בשר לרוב. המחיר נקבע, בעיקרון, על-פי סועד, אך קחו בחשבון שמוסא מעריך שאתם מסוגלים לאכול בערך פי שניים מהקיבולת האמיתית שלכם. והוא עושה זאת בהתעלם מהעובדה שהרגע ירדתם על מגש סלטים ושלוש פיתות לאדם.
המלכודת האופיינית למיקס גריל שכזה היא בדרך כלל חוסר אחידות ברמת החום או מידת הצלייה. דרושה מיומנות לא מבוטלת כדי להוציא את צלעות הטלה ושיפודי הפרגית בו זמנית, כששניהם לוהטים אך טרם יובשו עד כלות. לגריל מן של 'מפגש קרוון' יש ללא ספק את המיומנות הנדרשת. אכלנו לפי הסדר ההגיוני - תחילה חזה עוף, שהיה מתובל בחריפות עדינה ונשאר עסיסי. עברנו לקבב, שהיה עשיר בעשבי תיבול ובשומן כבש. חזרנו שוב אל העוף, הפעם בצורת שיפודי פרגית שניצלו גם הם בדיוק רב ולא הותירו מקום רב לספק: יש אנשים שפשוט יודעים מה לעשות עם פרגית, והם מתחבאים במטבח של קרוון. לבסוף, גולת הכותרת של הארוחה, התענגנו על צלעות טלה עסיסיות, ובייחוד על פס השומן העדין שעוטף אותן.
כרבע שעה ישבנו דומם, לא מסוגלים לזוז לאחר חווית הבליסה. מוסא, שניתח באופן מדויק את המצב, הבין מייד שזה הזמן לקפה שחור. אין ספק שמשפחת קרוון שומרת באדיקות על הרמה, והמסורת של נסיעה ספונטנית לאבו גוש, לפחות אצלי, תימשך עוד שנים ארוכות. ברור לי גם שאת הלבטים והצורך להחליט מה לאכול אשאיר בקסטל, ואלך על הבחירה הקלה: מוסא, תביא הכל!