בחודשים האחרונים עוסקים הבג"צ והתקשורת באינטנסיביות בתופעת האפליה בין ספרדים לאשכנזים במערכות החינוך במגזר החרדי, שבאה לידי ביטוי בבתי הספר בעמנואל ובבית שמש. אין חולק על כך כי אפליה על בסיס אתני או גזעי היא דבר פסול וראוי לגינוי. אבל לפני שמוקיעים גילויים של אפליה אצל החרדים ראוי לשאול אם מותחי הביקורת נקיים מחרפה זו ואם כל הפרדה בין תלמידים היא אכן תמיד בגדר אפליה פסולה.
קל לענות על השאלה הראשונה. רבים ממטיחי הביקורת בחרדים אינם באים ב"ידיים נקיות" במה שקשור לאפליה. יש לזכור כי בית המשפט הגבוה לצדק, אשר התערב לאחרונה וקנס את מרכז החינוך העצמאי החרדי על ההפרדה שביצע, איפשר למסגרות חילוניות מפלות רבות להתקיים במשך עשרות שנים (מיטלמן, 2009). אגף החינוך ההתישבותי לדוגמה, נוסד כתת-מערכת אוטונומית לקיבוצים ולמושבים בני טיפוחיה של מפלגות השמאל הסוציאליסטיות. כוח ההוראה שלו התבסס בעיקר על אנשי ההתישבות העובדת, תכניו עוצבו בהתאם לדוקטרינות הפועליות והתלמידים שבאו בשעריו היו בני הקיבוצים והמושבים. במידה רבה, הייתה זו מערכת שמידת עצמאותה הייתה דומה לזו של החינוך העצמאי החרדי, וכמותה, היא לא הייתה פתוחה לכל תלמידי ישראל. החתך של התלמידים היה ברובו הגדול אשכנזי, ובפועל בוצעה אפליה, כשילדי עיירות הפיתוח הסמוכות לבתי-ספר אלה לא התקבלו.
יתירה מזאת, בתוככי מערכת החינוך הממלכתי "הרגיל" התקימו במשך עשרות שנים מערכות שמיינו, סווגו וקיבצו תלמידים למסלולים מקצועיים ועיונים, לכיתות מב”ר, טעוני טיפוח, הקבצות וכדומה. באותן שנים התקיימה באופן חשוד למדי חפיפה בין מוצא התלמידים לבין המסלול הלימודי שאליו נותבו, כך שרוב של מזרחיים איכלס את הכיתות המקצועיות בעוד שרוב של אשכנזים איכלס את הכיתות העיוניות.
גם כיום, לאחר ביטולן של המגמות המקצועיות וההסללות הכפויות, מתבצעת הפרדה בפועל במערכת החינוך הממלכתית ה"רגילה". נביא לדוגמה את בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים - בית ספר ממלכתי חילוני בעל שם שמעולם לא נאשם באפליה. למרות זאת, בבית ספר זה מתקיימים מסלולים שונים אשר מסווגים ומפרידים תלמידים. כך מפריד בית הספר את התלמידים לכאלו שילמדו בכיתות "אתגר" למצטיינים, במסלול "רגיל" ובכיתות של התוכנית ה“חדשה" (מה שמכונה "הפרויקט") - לתלמידים מתקשים.
כישלון ה"אפליה המתקנת"
בארץ פועלים עשרות בתי ספר ייחודיים רבים, לא חרדיים, המקיימים מערכות של מיון וסווג של תלמידים, למשל, בתי ספר לטבע, בתי הספר לאמנות, בתי ספר אנתרופוסופיים ועוד. מערכות אלו מפרידות בפועל בין תלמידים ולעיתים קרובות יוצרות בתי ספר בעלי הומוגניות אתנית וכלכלית-חברתית ניכרות.
השאלה אם הפרדה היא תמיד בלתי רצויה, היא מורכבת יותר וכרוכה בהשקפה בדבר שוויוניות. לאיזו שוויונות ראוי לשאוף בחברה? לזו הדוגלת במתן הזדמנויות שוות או בהשגת שוויון בתוצאות? ההשקפה האחרונה, שמצדדיה באים בעיקר מהמחנה הסוציאליסטי, דוחה שונוּת ומצוינות ובחירה חופשית, שהן מטבען בלתי שוויוניות, לטובת האחדה וכפייה. ניתן להשווֹתה לשאיפתם של מארגני תחרות ריצה בעולם “שוויוני” ליצור שוויון בין אדם קל רגליים לאדם כבד רגליים, ולשם השגתו הם מצמידים משקלות על רגליו של המהיר על-מנת להשוותו לאיטי. או אולי ראוי שנאמץ את ממנהגם של אנשי סדום, שבה קיצרו את הארוכים ומתחו את הנמוכים כדי להתאימם למיטה סטנדרטית הסדומית. שוויון.
אבל אנשים אינם שווים מלידתם. יש חכמים וטיפשים, זריזים ואיטיים, טובי לב ומרושעים ואלה המצטיינים בנועם מראה לעומת כעורים. שוויון יש רק בפני האל והחוק. האם אין זה צודק יותר לאפשר למצטיין ללמוד עם מצטיינים אחרים, ולאפשר לו למצות את יכולתו האינטלקטואלית, מאשר ל”יבשו” בכיתה אחת עם תלמידים קשי הבנה? האם אין זה ראוי יותר לאפשר לתלמיד מתקשה ללמוד במסגרת שונה מזו הרגילה, אולי קטנה יותר שבה נלמדים נושאים אחרים, כדי לשפר את יכולתו ואת הישגיו? האין זה עדיף מאשר "לזרוק” אותו לכיתה רגילה שבה ילך לאיבוד ולא ילמד דבר? האם איננו עושים זאת בחינוך הגבוה, כאשר אנו מקבצים יחדיו תלמידים חלשים למכינות קדם-אקדמיות כדי להכינם ללימודים באוניברסיטה?
החרדים אינם סוציאליסטים ואינם דוגלים בשוויוניות בתוצאות. יש ביניהם בני עדות שונות ובכל עדה - תלמידים בעלי יכולות שונות, מהן גבוהות ומהן נמוכות. העדות שונות זו מזו בחזון ובתרבות הייחודית שלהן. כאשר עדות שונות רוצות להתייחד ולהתבדל, הן עושות זאת ממניעים שאינם רעים או טובים מאלו של קהילות חילוניות המקימות בתי ספר אנתרופוסופיים או דו-לאומיים, שבוחרים תלמידים לפי התאמתם והתאמת הוריהם לאידיאולוגיה של המוסד.
יתרה מזאת, במספר בתי ספר חרדים, דיווחו המנהלים כי ההפרדה שהתקיימה אצלם נבעה מיכולות תורניות שונות של תלמידים מקבוצות אתניות שונות. מה הופך הפרדה של תלמידים בבית הספר ליד האוניברסיטה למסלולים שונים על בסיס יכולת לצודק יותר מאשר הסללה של תלמידים חלשים וחזקים בתורה לכיתות שונות בבתי ספר חרדיים?
אומנם בבתי הספר הלא חרדיים שולטים טוב יותר בשפת התקינות הפוליטית, ואין מדברים בגלוי על הפרדה על-רקע עדתי, אך אם נפשפש בציציות, ייתכן כי גם שם תימצא חפיפה לא קטנה בין מוצא לשיוך כיתתי. מדוע רק בבתי ספר ממלכתיים וחילוניים “משלנו” מותר להתייחס לפערים קיימים ולנסות לתקנם במסגרות נפרדות?
בארה"ב ניסו להילחם בהפרדה הגזעית באמצעות אפליה הפוכה ו"מתקנת" אשר גרמה נזק רב לאותם תלמידים שחורים חלשים, אשר במקום לשפר את יכולותיהם בבתי הספר התיכוניים התקבלו ישירות לאוניברסיטאות היוקרתיות על בסיס מכסה אתנית קבועה. התוצאה המצערת הייתה שרבים מהם, באין בידם “ארגז כלים” אקדמי נאות, לא הצליחו להתמודד עם הדרישות האקדמיות ונשרו מהלימודים. ראוי היה להקנות להם כלים אקדמיים משופרים במקום ל”זרוק אותם למיים הקרים”. יש לזכור כי מדיניות הדה-סגרגציה שכפה השלטון בחסות בית המשפט העליון נחלה בארה"ב כישלון חרוץ ותרמה דווקא להתבדלות מרצון של לבנים ושחורים.
לאור המגמה של השנים האחרונות לעודד את מעורבותם של הורים בחינוך ילדיהם, לאור הנטייה להתרחקות ממערכת הלימודים האחידה, לאימוץ הפרטה בחינוך ולהכנסת חינוך ביתי, נראית התערבותו של בג"צ בסוגייה מורכבת זו בלתי מתאימה, בלשון המעטה. תופעות של הפרדה והפרדות (או התבדלות) קיימות הן במגזר החרדי והן במגזר החילוני. אין לחרדים פטנט עליהן, ומתקבל רושם כי ההשתלחות בהם נובעת במקרים רבים משנאת החרדים ולא משנאת האפליה. יש לדחות את הפתרונות האלימים והבוטים שמציעים מבקרי החרדים. הסתה, כפייה, מניעת תקציבים והפעלת בתי המשפט כנגדם תזיק יותר משתועיל. שיטה זו רק חושפת את האופי הריכוזי, הבלתי דמוקרטי והברוטלי של אותם המתיימרים לשאת את דגל השוויוניות, הצדק והמוסר.