"חלוקתם של בני האדם למנהיגים מזה ותלויים מזה, היא אחד מגילויי אי השיוויון הטבועים בהם. גילויים שאין להם תקנה".
זיגמונד פרויד, מלחמה למה?
אם היינו יכולים לשאול לרשותו את פרויד, היינו מבקשים להשתמש בגרסה של המשפט הזה כדי לתאר את ההתרחשות בהישרדות: "חלוקתם של בני האדם לחכמים מזה וכסילים מזה, היא אחד מגילויי אי השיוויון הטבועים בהם. גילויים שאין להם תקנה". ואכן, אין לאיתי תקנה.
מספיק להיזכר בשלוש סצינות מהפרק הקודם: איתי מבקש מכולם לעצום עיניים ולהתחזק. איתי מחלק עבודה והולך להביא קוקוסים, קרי אוכל לאפרוחים. איתי מסביר למצלמה: "עברתי קורס שהורכב מפילוסופיה, המוניזם, קונפוציאניזם". בולשיטיזם. בשלב הזה אפשר היה להבין שאיתי איבד את זה. שהוא התבלבל בין המשחק למציאות. בין המטרה שלו, לנצח, לפנטזיה שלו - להנהיג את בני ישראל במדבר. בין הישרדות לרובינזון קרוזו.
אם אתה מנהיג בהישרדות, אתה למעשה שם את הראש שלך על הסד - ומוריד את הגיליוטינה תוך כדי חיוך. אתה מתאבד. הרי זה הכלל הכי ידוע והכי פשוט של המשחק הזה. בעונה רביעית, מביך אפילו לכתוב את זה. אבל העיקר שאיתי אוהד. עבר על קובץ "מקרים שקרו" והסיק את המסקנות. אם אלה האוהדים של הישרדות, המצב חמור.
את הקרדיט על ההדחה צריך לתת לשפקס. סוף-סוף הא הפסיק עם הדיבורים והתחיל עם המעשים. הוא זיהה נכון את ההזדמנות להדיח איום גדול, וידע להפעיל את האנשים נכון - הוא פנה לאינטרס שלהם, ושיכנע אותם שהם מובילים את המהלך. שפקס אינו מן הכסילים. הייתי אומר שהוא יגיע רחוק בעונה, אבל איכשהו, משהו בדרך שבה הוא מדבר גורם להבין שאין לו סיכוי. "כשההדחה תצא לפועל, תודו שזה מהלך מבריק", הוא אומר למצלמה. שפקס כל הזמן בדיאלג עם הדימוי שלו. הוא האסטרטג. הבובנאי. הבעיה שהוא כל-כך מרוכז בלהיות המצביא החכם, שהוא שוכח את המטרה - לנצח.
וכעת, אחרי שנדלג על הפעלול הזול של קטיעת מועצת שבט בסוף פרק, נגיע ללב המאפליה: דן מנו. האמת, אין לי מושג אם דן יודח או לא. ניתוח אנליטי קר של יחסי הכוחות אומר שהוא עף, מצד שני - לא יכול להיות שיקיר הפרומואים ייעלם אחרי שישה פרקים.
אבל בכל מקרה, אפשר להכריז: דן מנו הוא המפסיד של הפרק הזה. העובדה שהוא מראש המועמד המוביל להדחה, אילצה אותו להתבלט, אבל מר הישרדות הצליח להגיע למצב הגרוע ביותר הפוטנציאלי. ארבע פעמים דן טעה: בפעם הראשונה כשבכלל רב עם מירית. למה לך לריב עם מירית? הרי זה מקרה קלאסי של נערת לוד מול נסיך דניה. של בת הטוחן מול בן המלך.
לאחר מכן הוא החמיר את המצב כשהתפוצץ על מעיין. את אביגיל הוא הפסיד כשירד עליה מול כולם, ולקפון הוא שלח את מיס ספורט-אלגנט מרינה, שקודם צרחה עליו ואז הסבירה לו שעליו להוכיח את עצמו. אכן, הדרך להגיע ללבו של אדם עם
כבוד עצמי בגובה מגדל בורג' דובאי.
בכל המקרים האלה, דן הצליח לייצר סלידה ורגשות שליליים אליו. והישרדות היא משחק רגשי. התקפות הזעם שלו אינן מתוכננות. הן לא טקטיקה. הן תוצאה של דבר אחד: היסטריה. לא משהו שהיית מצפה ממי ש"כולם פה תלמידים שלו".
מילה אחת על קפון. קפון מזכיר אדם שמתבונן שעות בשקיעה, חוזר לביתו ומספר למשפחתו: "ואז תפסתי את השמש, הטבעתי אותה בים - וכיביתי את האור בעולם". מהלכים על פני התרחשויות חולפים על פניו - ובעולמו של קפון, כולם קשורים אליו. כולם פרי עמל סיבוב גלגלי השיניים וטוויית החוטים של המאסטרו הגדול. המכשף הרשע המביט בכדור הבדולח. עידן קפון!
הסיטואציה הנוכחית בשבט הציבה את קפון בעמדה האהובה אליו, זו שלקראתה הוא נוהה כמו יתוש לתנור סלילים: האיש שכולם תלויים בו. השופט. עידו קפון - הבורר! הייתי אומר שקפון יגיע רחוק, אבל כמו שפקס, הוא מאוהב בעמדה עד כדי כך שהוא שוכח את המטרה - לנצח.
בינתיים המילה הטובה ביותר מגיעה לבשבקין. עמדת הפתיחה שלו דומה לשל דן: הוא חזק, הוא פופולרי - כדאי להדיח אותו. אבל לעומת דן, בשבקין בחר לעשות כמה שפחות. הוא מסתופף מאחורי גבעול נאה במיוחד - מירית - ונותן לה לחטוף את כל האש.
ולסיום
מילא ערוץ 10 שידר את הפרק מול המשחק של ארגנטינה, אבל אין לי ספק שהנסיגה הגדולה ברייטינג התחוללה בסצינות אי המתים. אושר ואריאלה הן התנגשות של יצר ביצר. של חור שחור של אגוצנטריות עם גוש מרמור. הדו-קרב האמיתי בין אריאלה ואושר היה זה: מי מעצבנת יותר.