מאבק הנכים בשנת 2002 הוביל לחקיקת חוק לרון, ולפיו, גם נכה אשר מנסה לצאת לשוק העבודה, לא ילך על חבל דק ולא יפול אל פי תהום כלכלית אם נסיונו זה לא יצלח. לפי 'חוק לרון', נכה רשאי, במשך 3 שנים, לנסות ולצאת לשוק העבודה "באופן בטוח" מבלי לאבד את קצבת הנכות שלו: לדוגמא: בעוד שבעבר נכה של ביטוח לאומי חשש לצאת לעבודה, מה שהיה גורם לו לאבד את גמלת הנכות, ואם חלילה היה מפוטר (וזה ידוע כי במצבי משבר כלכלי בשוק הנכים והמבוגרים הם הראשונים להפלט משוק העבודה), היה עליו לעבור את כל תהליך קבלת הגמלה ובחינת נכותו מחדש. זאת ועוד: אם נכה השתכר מעל ל 1800 שקלים לחודש, הוא היה מאבד את גמלתו. מנגנון התגמול הסוציאלי לנכי הביטוח הלאומי, טרם היחקק חוק לרון, דמה לקרש הצלה שאדם הולך עימו כל עוד הוא נע במישור בטוח, אך משהוא נדרש לחצות נהר גועש, הוא נדרש לוותר על קרש הצלה זה, דווקא כאשר הוא הכי נזקק לו: המוסד לביטוח לאומי העמיד את הנכים בפני הצורך לבחור בין תלות מוחלטת, או חציית הנהר הגועש של שוק התעסוקה בכוחות עצמם, בלא רשת ביטחון תחתיהם;
חוק לרון תיקן את המעוות במובן זה שנכה אשר הצליח להגדיל את הכנסתו מהשתכרות, לא איבד את גמלת הנכות, ונכה אשר החליט לצלוח את שוק העבודה (שהוא אכזרי ממילא, ואכזרי שבעתיים לנכים), עושה זאת מעתה בידיעה שאם יכשל בכך, תמיד יש לו לאן לחזור. השורה התחתונה לנכי הביטוח הלאומי היא שכדאי להם לנסות ולצלוח את שוק העבודה: שום רע לא יאונה להם, והגדלת ההכנסה משתלמת: היא לא תוביל לאיבוד הקצבה. חוק לרון מאפשר לנכה הביטוח הלאומי להגדיל באופן מדורג את הכנסתו, והמוסד לביטוח לאומי מאפשר לו "לפרוש כנפיים" ו"להסתדר בלעדיו" אך ורק כאשר הכנסתו גדילה מספיק; התוצאה בפועל היא שבעוד שבעבר, נכי המוסד לביטוח לאומי חששו אף לצאת לעבודה, כיום, עקב המעבר מ"קצבאות נכות" ל"קצבאות עידוד" יותר ויותר נכים מעזים לנסות מזלם בשוק העבודה, חלקם אף מצליחים בכך, מה שמוביל לתיקון ה'קלקול' הקודם, ולפיו סיוע סוציאלי מהמדינה נועד לסייע לאדם לצאת בבטחה ובהדרגה ממצבו, אך לא 'מנציח' את מצבו הנחות, כפי שאירע בעבר.