הפן השלילי של אופרה וינפרי נחשף

קלי מנסה לחשוף בספר זה את צביעותה של מלכת הבואו-נדבר-על-זה האמריקנית, שמדברת על הכל בכל מצב, אבל אוסרת על כל דליפה של פרט מחייה. קלי מצטטת בת דודה של וינפרי, קתרין קאר אסתרס, שבגיל 79 כועסת על האופן שווינפרי מתארת את שנות ילדותה (היו פחות ג'וקים ויותר צעצועים, לפי בת הדודה). לדבריה, הסיפורים של אופרה הם "שקרים, פשוטו כמשמעו". לזו אגב יש מניע משלה - היא נוטרת טינה לאופרה על שלא קידמה בתוכניתה ספר שהיא התכוונה לפרסם. אסתרס אומרת כי וינפרי "לא מבינה שהספר הוא לא רק עליה", אך וינפרי כבר למודת ניסיון. מישהו שהיה חבר שלה במשך חמישה חודשים כתב ספר על צריכת הסמים הקשים המשותפת שלהם. ב-1990 אחות למחצה שלה מכרה לצהובון "נשיונל אנקוויירר" את הסיפור על כך שאופרה הייתה בהריון בגיל העשרה. היא קיבלה תמורת הסוד הזה 19 אלף דולר. וינפרי ילדה את הילד בגיל 15, כשהייתה בחודש השביעי להריונה, והוא מת חמישה שבועות אחרי הלידה. לפי הספר, בטפסים לתחרות מיס נאשוויל השחורה, שבה השתתפה וינפרי שנתיים אחר כך, כאשר נשאלה אם אי פעם ילדה או הייתה בהריון היא השיבה בשלילה. קלי מציינת את זה כ"עוד אחד מהשקרים של וינפרי", לקוראת עם סולם ערכים קצת פחות נוקשה, נדמה שהבחירה של וינפרי לא לציין את הריונה מלמדת על יצר הישרדות ועל היגיון בריא. מה שמציק הוא דווקא העדר החמלה של הסופרת על הנערה השחורה, שהרתה בגיל כה מוקדם, ילדה תינוק בהיותה בת 15 ואף חוותה את מותו. מקור מרכזי נוסף של הסופרת הוא ורנון וינפרי, אביה של אופרה, שתמונה שלו לוחש על אוזנה של הסופרת, היא הראשונה המופיעה בספר. הוא משמיץ את בתו, טוען שאינה כנה, אבל אינו עושה רושם של אדם שהכנות היא נר לרגליו. וינפרי הרעיפה עליו מתנות במשך השנים. היא גם נחלצה לעזרתו כאשר הוגשה נגדו תלונה על הטרדה מינית, אף שלא היה ברור כי הוא חף מפשע, ואף שהתלונה הזאת הסבה לה מן הסתם מבוכה גדולה, כאשה שידעה התעללות מינית וגילוי עריות. מבעד שלל הההשמצות בספר, וינפרי מצטיירת כילדה כישרונית, בעלת כושר ביטוי, יכולת משחק וקסם אישי, שנהפכה לנערה מכוונת מטרה עם מוטיבציה יוצאת דופן, שחילצה אותה מהסביבה הענייה שלה והביאה אותה עד לראש רשימת "פורבס" השנה. אחד ההישגים הנזקפים לזכותה של קלי היא שהדודנית אסתרס סיפרה לה מיהו אביה הביולוגי של וינפרי - פרט שאינו ידוע לציבור - אך השביעה אותה לחשאיות, והיא כיבדה את זה. הדודנית הכחישה זאת מאוחר יותר מכל וכל.

נקודות שפל נוספות בספר הן ההתייחסות להרגלי האכילה של וינפרי, ולצבע העור שלה. וינפרי, שתמכה במסע הבחירות של ברק אובמה, הקימה בית ספר לבנות בדרום אפריקה לבקשת נלסון מנדלה, ובחרה ב"חמדת" של טוני מוריסון כספר האהוב עליה - מואשמת בספר בהבהרת עורה בנוסח מייקל ג'קסון. התמונות שלה לאורך השנים המצורפות לספר לא מחזקות את הטענה הזאת, וחוץ מרכילות, הכותבת לא מספקת עוד הוכחות רפואיות או אחרות לטענה. לפי הספר, וינפרי ספגה מנה גדושה של גזענות. כששימשה ככתבת בתחנת טלוויזיה מקומית בנאשוויל היא נשלחה לעיירה גזענית במיוחד. כאשר הושיטה יד לאחד ממרואייניה הלבנים, וזה הצליף בה ב"אני לא לוחץ ידיים לכושונים", היא הגיבה מיד: "אני בטוחה שהכושונים מאוד מרוצים מזה". לטענתה של קלי, וינפרי נמשכת לגברים שחורים בעלי עור בהיר יחסית, כמו סטדמן גרהם, ארוסה במשך שנים רבות. קלי מתארת רומנים כושלים עם גברים בפרטי פרטים, אך לא נמנעת מלעסוק בשמועות בנוגע לנטיית המין של וינפרי וליחסים המיוחדים שיש לה עם חברתה הקרובה גייל קינג. קלי ניסתה לאמת את זה, אך ללא הועיל. הסופרת המאשימה את וינפרי בשקרים ובחצאי אמיתות, משתמשת בדרכים מניפולטיביות משלה כמו ציטוט טורי רכילות עלומים כדי לקבוע דברים. אם כבר מורעפות על אופרה מחמאות בספר הרי שזה על דרך השלילה - למה לטיפוס ססגוני ומרשים כמותה לחשוק בבוק הזה (סטדמן)? מובן שנשאלת גם שאלה מנגד - מה גבר יפה (שוב בהיר עור) כמוהו, עושה עם שמנה כמותה. ההנאה של קלי מפירוט ההתחזרויות של אופרה אינה יודעת שובע. די היה בסיפור צ'יזבורגר או עוף צלוי אחד או שניים כדי להעביר את הרעיון הכללי. בעיקר מפני שקשה להתעלות על מישהי שצמה במשך כמה חודשים, השילה מעצמה 30 קילוגרם, והגיעה לאולפן בגזרה חטובה כשהיא סוחבת בעגלה שומן בעלי חיים כמשקל השומן שהשילה מעצמה. לדברי קלי, אופרה נפגעה יותר מאפליה נגדה כאשה שמנה מאשר כאשה שחורה. אבל הסופרת מצליחה לפגוע בשתי הגזרות. אחרי תיאור מערכת יחסים הרסנית היא קובעת בידענות, ולא מצטטת מפי אחרים, כי "נשים אפרו אמריקניות מבינות בעצמות שלהן את המנטליות של העבדות שמובילה אחיות כמו אופרה להעניק את עצמן לשליטה מוחלטת של הגבר שלהן". השימוש ב"אחיות", מלה שנשים שחורות משתמשות בינן לבין עצמן בפיה של קלי הלבנה, היא במקרה הטוב ניסיון לחבריות יתר, ובכל מקרה התזה האנתרופולוגית הזאת נמסרת כאילו הייתה עובדת חיים ולא פרשנות אישית. בדברי ההקדמה מודה קלי כי למרות הסירוב של אופרה לשתף אתה פעולה, היא זו שסיפקה לה את רוב המידע לספר. היא קראה ראיונות שהעניקה במשך 25 שנה, וצפתה בתוכניותיה. כעדות למהימנותה היא מביאה בהקדמה את הנתון של "2,732 תיקים" שקראה לקראת הספר. אך בדברי התודה היא מציינת את העוזרת האישית שלה סטפני ק' אלר "שאירגנה 2,932 תיקים על אופרה וינפרי". קטנוני אולי לציין את חוסר הדיוק הזה, אך בספר שמצקצק על אי דיוקים, קטנוניות היא שם המשחק.