זה קרה אי אז בשנות השמונים של המאה הקודמת. ישראל חיזרה אחר מדינות אפריקה, בניסיון להחזירן לחיקה לאחר יותר מעשור של גירושין דיפלומטיים, תוצאת מלחמת יום הכיפורים. אחד מעיתוני הבוקר בישראל פירסם ידיעה על התפתחות דרמטית ביחסי ישראל-קמרון: חברה ישראלית עומדת להקים אצטדיון כדורגל במדינה המערב-אפריקנית. כדורגל הוא עניין חשוב בקמרון, מדינה שזכתה כמה פעמים באליפות היבשת. האצטדיון, על-פי הידיעה, אמור היה להיות שלב ראשון לקראת חידוש היחסים הדיפלומטיים בין קמרון לישראל.
משרד החוץ בירושלים, מהמנכ"ל ומטה, השתולל על פרסום הידיעה. נגרם נזק שלא ברור אם ניתן לתקנו, הוסבר לעיתונאים. הפרסום היה מעשה של חוסר אחריות לאומי. כמעט אמרו: בגידה. והכל בגלל אצטדיון. אחרי זמן לא רב התברר כי המהומה היתה, לגמרי כצפוי, מופרזת: היחסים חודשו, ובתוך שנה אחת הוזמנו שני ראשי ממשלות ישראלים, תחילה
שמעון פרס ואחר-כך
יצחק שמיר, לבקר ביאונדה בירת קמרון לרגל הרומן המחודש.
כך זה קורה תמיד: פוליטיקאים ודיפלומטים מפריזים בנזקן של ידיעות שלא הם החליטו על מועד פרסומן. מרכיב מסוים של חשאיות הוא חלק בלתי נפרד מן הדי.אן.איי הדיפלומטי. מנגנוני הצפנה מתוחכמים אמורים להבטיח שמברקים משגרירויות למשרדי החוץ בבית לא יפלו חלילה לעיני זרים, גם אם מדובר בסקירת עיתונות או בתקציר של אמירות אגב של עיתונאים ופוליטיקאים במסיבות קוקטייל משמימות.
במציאות, מי שקרא מברקים שחותמת "סודי" או "סודי ביותר" מוטבעת עליהם יודע עד כמה במקרים רבים החשאיות אינה יותר מריטואל דיפלומטי; שגרה מקצועית שבמקרים רבים מעניקה בעיקר נופך מופרז של חשיבות לנכתב בהם. ממש כפי שפוליטיקאים אוהבים בדרך כלל לסגור עסקות פוליטיות בחדרים אחוריים אפופי עשן, כמאמר המליצה, כך מעדיפים הדיפלומטים להרחיק את מגעיהם מעין השמש. עד שהם עצמם, במקרים רבים, בוחרים להדליף אותם לעיתונות, בין היתר כדי לחגוג את הישגיהם או להוכיח בדיעבד: אמרנו לכם.
או, אם ניקח בכירים יותר, הסודיות היא חיונית לבטחונה של המדינה או ליחסי החוץ שלה עד הרגע שבו פורש מתפקידו נשיא או ראש ממשלה. כאשר מגיעה השעה לכתיבת ספרים אוטוביוגרפיים, נעלמת במטה קסמים הרגישות. זה בדיוק מה שקרה לנשיא בוש, שחשף את הדו-שיח שלו עם
אהוד אולמרט בעניין תקיפת הכור בסוריה. תארו לכם באיזה חמת זעם היה הבית הלבן מגיב אילו פרטי השיחה הזו היו מודלפים בידי ויקיליקס.
הדברים הללו נאמרים כדי להסביר מדוע גם הפעם, כמו בשטפון ההדלפות הקודם של ויקיליקס, אין צורך ליפול מהכיסא נוכח המגה-הדלפה. לא רק משום שעד עתה אין בדברים הללו משהו שאפילו מתקרב ל"11 בספטמבר של הדיפלומטיה", כפי שחזרו וצפו כמה כתבים ופרשנים, אלא גם בשל העובדה שמדובר כאן רק במערכה אחת, שאין לזלזל בחשיבותה, בדו-קרב בין השלטון לציבור על השליטה במידע.
על יחסם של מדינאים לעיקרון חופש המידע - שעל-פיו המידע המצוי ברשות הממשלה אינו רכושם הבלעדי של מי שיושבים בשלטון, אלא של הציבור ששלח אותם לשם - ניתן ללמוד מספר הזכרונות שפירסם לפני חודשים אחדים
טוני בלייר. ראש ממשלת בריטניה לשעבר הוא מקרה בוחן מרתק לסוגיה הזו: התלמיד הבריטי עלה על מוריו האמריקנים בתחום המניפולציה של המידע. יועצו הקרוב, אליסטר קמפבל, קנה לעצמו את השם המפוקפק של הספין-דוקטור הערמומי מכולם, שהטיב ללוש את המידע שהועבר לציבור בכל דרך אפשרית, ובלבד שישרת את מטרותיו של בלייר.
בלייר מקדיש בספרו "מסע" כמה פסקאות לחופש המידע, עיקרון שהילל ושיבח כאשר נחקק החוק בעניין זה בבריטניה. בדיעבד הוא מבכה את הפתיחות שכפה החוק על הרשויות והחיוב להיענות לכל דרישה לחשוף מידע לציבור.
על המונח "חופש המידע" כותב בלייר: "מלים תמימות אלה, אני מביט במלים הללו בעודי כותב אותן, ואני חש כמי שמטלטל את ראשו מצד לצד עד שהוא נשמט מכתפי, אידיוט שכמותך. אתה תמים, טיפש, שוטה חסר אחריות. אין תיאור של טפשות, ציורי ככל שיהיה, שיתאים לכך. אני ממש רועד מהאימבציליות שהייתה כרוכה בכך... איפה היית, סר המפרי, כאשר הייתי זקוק לך?".
לפני 14 שנה היה זה בלייר שהגדיר את חוק חופש המידע כלא סתם עוד רפורמה חוקתית, אלא כשינוי יסודי, חיוני ומהותי באשר לדרך שבה יש לראות את הפוליטיקה. "מידע הוא כוח, ויחסה של כל ממשלה לשיתוף הציבור במידע מצביע במידה רבה על הדרך שהיא רואה את היחסים בינה לבין הציבור שבחר בה", הסביר אז בלייר בהתלהבות.
שנות ישיבתו בדאונינג סטריט 10, שהתאפיינו לא רק במטחי ספינים, אלא גם במהלומות שספג מהתקשורת, גרמו לו לשנות לחלוטין את עורו. "האמת היא", כתב בספרו, "שחוק חופש המידע אינו מנוצל ברובו על-ידי 'העם'. הוא מנוצל על-ידי עיתונאים. עבור מנהיגים פוליטיים, זה כאילו אתה אומר למישהו שחובט בראשך במוט, 'היי, תנסה את זה במקום', ונותן לו פטיש. העיתונאים מבקשים את המידע לא משום שהם סקרנים לדעת, או כדי להעניק את המידע ל'עם'. המידע מנוצל כנשק".
וכך, מסכת הפוליטיקאי החייכן מן הלייבור החדש נקרעת מפניו, ומתחתיה נחשפת צלליתו של לנין. כן, מנהיג המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ששאל מדוע ממשלה צריכה להתיר את הביקורת עליה. "היא הרי לא הייתה מתירה להפעיל נגדה נשק קטלני", הסביר לנין מדוע חייבת המהפכה להשתיק את קולות יריביה על-ידי סגירת עיתוניהם, "ורעיונות הם קטלניים הרבה יותר מאקדחים".
בליייר קובל על כך שחשיפת מידע פוגמת ביכולת הממשלה לנהל דיונים דיסקרטיים לפני שהיא מקבלת החלטות בנושאים לאומיים חשובים. אבל "הקמפיין למען חופש המידע" בבריטניה מצביע על מניעים אחרים לזעמו של ראש הממשלה לשעבר. למשל: העובדה שהודות לשקיפות החדשה למד הציבור על כך שהבוס של מירוצי המכוניות "פורמולה אחת" ברני אקלסטון תרם בחשאי מיליון ליש"ט ללייבור לפני בחירות 1997. אחר-כך התברר שאותו אקלסטון עשה שימוש בקשרי הממון שלו עם המפלגה כדי לשכנע את ראשי הלייבור לפטור את מסלולי תחרויות הרכב מן החוק האוסר על הצבת שלטי פרסום לסיגריות באירועי ספורט.
חופש המידע איפשר לאזרח הבריטי, כתב אחד ממבקריו של בלייר, לזהות מיהו הפוליטיקאי הנאמן העובד למען בוחריו, ומי מבקש לעשות לביתו במסווה של שליחות לאומית או מוכר עצמו לתורמיו הנדיבים. ועל כך רותח בלייר.
החשיפה הבלתי מבוקרת של ויקיליקס שונה כמובן מחשיפות במסגרת חוקי חופש המידע הנהוגים היום במרבית המדינות הדמוקרטיות, חוקים המאפשרים לממשלה לסנן ולמיין את המסמכים הנחשפים כדי למנוע נזקים מדיניים או ביטחוניים, כמו גם פגיעה בפרטיות. אבל דרך החשיבה של בלייר, העולה מספרו, היא עדות מצוינת לדרך שבה מתייחסים מדינאים ופקידים בכירים למידע: כוח, עוצמה, שליטה, נשק.
ומול הנשק הזה, שנעשה בו לעתים קרובות מדי שימוש מניפוליטיבי, מציג ויקיליקס, כמו בגל הקודם, אלטרנטיבה. אולי רדיקלית, כמעט אנרכיסטית, אבל תגובת נגד שעשויה לאזן מעט את יכולתו של השלטון להזין את הציבור במידע חלקי ומעובד, כזה שנועד לשרת לא רק יעדים ממלכתיים, אלא גם אינטרסים פוליטיים ומטרות אישיות. היוזמה במלחמה על המידע אינה נמצאת עוד בידי הכוחות רבי-העוצמה שבארמונות הממשל: היא עוברת לציבור באמצעות אתר ההדלפות המרשים ודרך העיתונות.
על-רקע זה, המניע למהלכיו של ג'וליאן אסאנג', אותו מניע אמיתי נעלם שעליו תהה כאן עמיתי
עוזי בנזימן, איננו משנה. כולנו יודעים שחלק נכבד מהתחקירים העיתונאיים החשובים ביותר נולדו ממידע שהעבירו מקורות מפוקפקים, אנשים שביקשו לנקום ביריבים, לחסל חשבונות ומה לא. כל כתב מתחיל יודע שעובד מתוסכל הוא מדליף טוב. השאלה אינה צפונות לבו ומניעיו הנעלמים של המקור, אלא אם המידע הוא אמין - ויש עניין לציבור בפרסומו. במלים אחרות: מבחן התוצאה.
מבחן התוצאה של אשד המסמכים הוא פירוק חלק מן הנשק שמנהיגים וממשלות צברו והם עושים בו שימוש, שמניעיו במקרים רבים מפוקפקים ומסוכנים הרבה יותר מהדלפת המסמכים. במבחן הזה, ההדלפה של ויקיליקס לא נכשלה.
רשימות קשורות:
-
המשטרה מדליפה, הפרקליטות מיתממת
-
הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' הממונה על חופש המידע
-
חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' משרד התחבורה
-
גרשום גורנברג נ' הממונה על ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
-
התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות