באביב 1942 פלשו חיילים יפניים לאיים האלאוטיים, שמחברים בין אלסקה לבין יפן - במסגרת מתקפה, שנשברה עם תבוסתם בקרב מידוויי.
בין השאר, הם כבשו את הכפר אֶטוּ ואת הכפר קיסקה במערב קבוצת האיים, והעבירו את תושבי אטו למחנה שבויים ביפן. כמחצית משבויי אטו נספו בתקופת שביים. אלה היו השבויים האזרחיים היחידים, שנשבו על אדמת ארצות-הברית במלחמת העולם השנייה. כזכור, שום כוח זר לא פלש לארצות-הברית גופא מאז שהובסו האנגלים במלחמה בשנת 1812.
כיום נותר בחיים רק אחד משבויים אטו - ניק גולודוף, שהיה בן שש כשכבשו היפני, ועתה הוא בן 77, ועדיין עובד כאיש תחזוקה בבית-הספר המקומי. תושבי אטו - וביניהם ניק ושני אחיו - מנסים לשמר בעזרת שירות הפארקים הלאומי של ארצות-הברית את עברו של הכפר ואת מסורתו. גולודוף העלה את זיכרונותיו על הכתב, ושירות הפארקים הפך אותם לספר.
ג'ון קלו, המתמחה בהיסטוריה של אלסקה, סבור, שלמרות שבקרב על אטו נהרגו כשלושת אלפים יפנים ואמריקנים, הקרב אינו ידוע כלל בארצות-הברית. לעומת זאת, ביפן די זוכרים את גבורת אנשיהם בקרב על האיים האלאוטיים, שהעדיפו למות עד האחרון שבהם ולא להיכנע.
רוב השבויים האמריקניים מאטו מתו במחנה השבויים היפניים מרעב. גולודוף סיפר, שרוב תקופת שביו עסק בגניבת מזון כדי שמשפחתו תוכל להתקיים. הוא היה רעב, הוא מספר, וגם השומרים היפניים היו רעבים. עם תום המלחמה, אחרי כשלוש שנים וחצי של שבי, הגיעו מטוסי תובלה אמריקניים, והצניחו מזון למחנה השבויים. "אז שתיתי בפעם הראשונה קוקה קולה", נזכר גולודוף.
הקשיים של תושבי האיים האלאוטיים בזמן המלחמה היו רבים. בין השאר, פינו האמריקנים את תושבי האיים למחנה מעצר בדרום האיים. רוב הכפרים באזור הכבוש - כולל אטו - נהרסו כליל, והם "כפרים אבודים", שלא שוקמו. תושבי אטו גרים היום בכפר אחר.