במשך 15 שנים, מאז שהנרי פורד בנה את המכונית הראשונה ב-1896, התנעת הרכב הייתה מלאכה לבעלי שרירים. סיבוב ה"מנואלה", המוט הידני שבקדמת המכוניות, דרש כוח פיסי כדי לגרום למנוע לבצע סיבוב פעולה ראשוני. גם זריזות נדרשה, כדי לחמוק בו-בזמן מגצים שלעתים התעופפו בתהליך ההצתה.
מיטב המכונאים שקדו על רתימת כוח להנעת הבוכנות בקלות. ניסיונות קודמים להיעזר באמצעים כמו לחץ אוויר או קפיצים לא צלחו. ואז הגיע היום: ב-17 בפברואר 1911, לפני 102 שנים בדיוק, חשפה קאדילק את "המכונית ללא מנואלה" - הראשונה שהותנעה באמצעות מתנע (סטרטר) עצמי, מנוע חשמלי שסובב את גל-הארכובה עד שהחל תהליך ארבע הפעימות של מנוע המכונית.
ההמצאה המהפכנית הביאה לשינויים רבים בשוק המכוניות. עתה יכלו גם נשים לנהוג במכונית, מאחר שההתנעה הפכה לקלה ופחות מפרכת. כמו-כן, מרגע שהמנוע החל בפעולתו, תיפקד המתנע כגנרטור - מה שהוביל לפיתוח הנורות לרכב, שהופעלו בזרם החשמל שייצר. 4 שנים אחרי תחילת הייצור, הותקן המתנע העצמי במרבית המכוניות הגדולות באמריקה.