פרס נובל משותף לראש הממשלה
בנימין נתניהו ולנשיא ארה"ב
ברק אובמה, ב-2014? לא בלתי אפשרי. כך טוען תומאס פרידמן בטור ב"ניו-יורק טיימס" שמתפרסם היום (ה').
"אני יודע, לכאורה הרעיון הזה מצטייר כאבסורד", הוא כותב. "השניים אינם מחבבים זה את זה והשקפות העולם שלהם שונות לחלוטין זו מזו. אך ככל שהם מנסים להתרחק איש מרעהו, ההיסטוריה הערמומית משליכה אותם זה לעברו של זה ושוזרת יחדיו את גורלותיהם".
לדברי בעל הטור, הדבר יהיה נכון במיוחד בששת החודשים הבאים, שבהם יגיעו לשלב ההכרעה שני משאים ומתנים: המו"מ על היכולת הגרעינית הצבאית של אירן, והמו"מ בין ישראל לפלשתינים. "אם נתניהו ואובמה יגשו לשני המשאים והמתנים האלה עם מידה סבירה של חזון משותף, אך גם ידחפו איש את רעהו לכיוון הרצוי לכל אחד מהם, הם יוכלו למלא תפקיד כביר בהפיכת המזה"ת למקום טוב יותר. במקרה כזה, הם, יחד עם שר-החוץ האמריקני,
ג'ון קרי, יהיו ראויים לפרס נובל, לאמי, לאוסקר או לפרס פריצקר לארכיטקטורה".
פרידמן מציין כי נראה שנתניהו נרגע קצת לאחר התפרצותו הראשונית השגויה נגד הסכם הביניים עם אירן המקפיא את יכולותיה הגרעיניות. "אך אני מקווה שביבי לא יירגע יותר מדי", כותב בעל הטור. "אני חושב אומנם שהסכם הביניים הוא בסיס יציב למו"מ לקראת עיקור סופי ומוחלט של היכולות האירניות לייצר נשק גרעיני, אבל הסיכוי שנגיע למטרה הזו יגדל אם ביבי יתנהג לפעמים כמו ביבי וישמש האקדוח הטעון שאותו יהיה אפשר להציב לפני האירנים על שולחן הדיונים".
כל מי שהיה עד לפעולות הטרור של אירן וחיזבאללה יודע שהאירנים ילכו עד הסוף, מציין פרידמן. אסור לנהל מו"מ עם אירן אם אינך חמוש באמצעי לחץ כלשהם ובנכונות להיות קצת משוגע. מנהיגי אירן קשוחים וזדוניים. הם לא עלו לצמרת בבחירות המקדימות במדינת אייווה בארה"ב.
"ובעוד שיש צורך ב-cool של אובמה כדי להגיע לעסקה סופית עם אירן, אנו זקוקים גם למעט מהשיגעון של ביבי, לכמה מפעלולי ד"ר סטריינג'לאב שהוא מציג, לעוד ניסוי בטיל ישראלי בעיצומו של מו"מ", גורס בעל הטור. "... אז הניחו לביבי להיות ביבי, ולאובמה להיות אובמה. זה יתן לנו את הסיכוי הטוב ביותר להגיע לעסקה סופית סבירה. אם ביבי לא היה מתנהג כמו ביבי, מעולם לא היינו מצליחים להביא את אירן אל שולחן הדיונים, אבל אם ברק אובמה לא היה מתנהג כברק אובמה, מעולם לא היינו סוגרים עסקה עם האירנים".
היפוכו של דבר נכון לסכסוך הישראלי-ערבי, כותב פרידמן. אלמלא דחף קרי בעקשנות את נתניהו ואת נשיא הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, אל שולחן הדיונים, נתניהו לא היה מגיע לשולחן מרצונו הטוב.
"אני מאמין שהאירופים יגלו אהדה רבה יותר לקו הנוקשה של ישראל בסוגיה האירנית אם הם יראו שישראל משיגה התקדמות במו"מ עם הפלשתינים ואם חלק מהם יתנער מהחשדות שביבי רוצה להסיר את האיום האירני כדי ליצור סביבה בטוחה יותר לכיבוש קבע של הגדה המערבית", גורס הכותב.
"בחזית האירנית, תפקידו של נתניהו הוא לעצבן את אובמה עד כמה שאפשר כדי להבטיח שהסנקציות על אירן יוסרו רק בתמורה לעיקור סופי ובר-אימות של יכולותיה לייצר נשק גרעיני", טוען פרידמן. "בחזית הישראלית-פלשתינית, תפקידו של אובמה הוא לעצבן את נתניהו עד כמה שאפשר. כל אחד מהם צריך לדחוף את האחר במאמץ להשיג את העסקות הטובות ביותר בשתי החזיתות".
"עם קצת דמיון ועם השילוב הנכון של של קשיחות ופתיחות בסוגיית אירן ובסוגיה הישראלית-פלשתינית, ראש ממשלת ישראל ונשיא ארה"ב יוכלו להפוך את יחסיהם המרים כלימון ללימונדה מתוקה", כותב בעל הטור.