"החקירה נגד הנאשמת נוהלה כמבצע רב-חזיתי ושקדני במיוחד... ההתנהלות מעוררת תהייה, וזו תתגבר עם ההעמקה לתוך פרטי הראיות". כך אומרת שופטת בית משפט השלום ברמלה, רבקה גלט, בהחלטתה לזכות מכל אשמה את רב-כלאי אתי ליאון בן-נון, אשר הואשמה בתקיפת עצור, הפרת אמונים ושיבוש מהלכי משפט.
בראשית פסק הדין אומרת גלט (13.1.20), כי בן-נון טענה לקנוניה נגדה המגיעה עד לבכירים בשירות בתי הסוהר. לדבריה, מקור ההתנכלות הוא בהגשת תלונה נגד סוהר על הטרדה מינית, בה הודה לבסוף בהליך משמעתי. בין השאר, הגישה בן-נון מכתב משנת 2015 של המשנה לפרקליטת מחוז מרכז, עו"ד ענת סבידור, ולפיו "עולה התחושה קשה של עוול ואולי אף קנוניה נגד החשודה" (בתיק אחר, שנסגר מהעדר אשמה).
בן-נון הראתה, כי היו תיקים נוספים נגדה שנסגרו כולם בהעדר אשמה, ומאידך - לא נענו פניותיה להנהלת השב"ס וליחידה לחקירות סוהרים (הפועלת בלהב 433) לבדיקת ההתנכלות לה. לדברי גלט, "עובדות אלה אכן מטרידות מאוד, והטענה נראית כעניין לענות בו. עם זאת, לא הוכח כי החקירה בפרשה שלפני הושפעה משיקולים זרים".
על החקירה בתיק הנוכחי, אומרת גלט: "חומר החקירה הרב שהוגש מלמד שננקט סגנון חקירה תקיף במיוחד... חקירותיה רצופות חזרתיות מתישה על השאלות, גם בעניינים פרטניים ושוליים שלא ניתן לצפות כי האדם הסביר יזכור בחלוף כמה חודשים מן האירוע, בייחוד כשמדובר בהתנהלות השגרתית במסגרת תפקיד. הדברים הגיעו לידי כך שיוחסו לנאשמת בין היתר, מעשים וחשדות חסרי ידיים ורגליים", כגון השמעת גידופים, וזאת בהתבסס על "בשמועה בת שמועה, ללא עיגון וללא הקשר".
בן-נון הואשמה, כי בספטמבר 2016 - כאשר הייתה מפקדת אגף 14 בכלא מעשיהו - תקפה את העצור ארתום בנגייב (לאחר שזה השתולל וסירב להיכנס לתאו) ולאחר מכן כתבה מסמך שקרי כדי לטשטש את מעשיה. אולם גלט קובעת חד-משמעית: "מעשה התקיפה לא הוכח, זאת הן בשל סתירות בין גרסאות עדי התביעה, הן בשל סתירות פנימיות בגרסתו של כל אחד מהם, והן בשל מהימנות וקוהרנטיות של גרסת הנאשמת.
התביעה מתעלמת כליל מעדויותיהם של שני סוהרים המשרתים גם כיום בשב"ס, אשר נכחו 'בעין הסערה' של האירוע, וגרסתם תומכת לחלוטין בגרסת הנאשמת. יודגש, גרסתם של שני הסוהרים הללו, הייתה ידועה מלכתחילה, היות שאף הם נחקרו באזהרה בגין האירוע, אך משום מה, בחרה התביעה להתעלם מדבריהם, ולא בצדק... התרשמותי היא כי התביעה נשבתה בקונספציה מפלילה כלפי הנאשמת, מבלי לראות נכוחה את מארג הראיות".
גלט מצביעה על קשיים רבים בעדותו של בנגייב, כולל סתירות בין גרסאותיו ועדותו בבית המשפט שהייתה מנוגדת לפרטים מרכזיים בכתב האישום. "המתלונן הוא אדם אסרטיבי המתנהל על-פי צרכיו, ובוחר את צעדיו על-פי ניסיונו הרב", התרשמה גלט. היא גם מראה, כי בניגוד לטענתו לפיה פחד מפני בן-נון - הרי שבחקירתו הנגדית דיבר עליה בהערכה רבה. עוד היא מציינת, כי בנגייב טען שהותקף מאחור - ולכן לא ברור כיצד ידע שדווקא בן-נון היא שתקפה אותו.
עדות נוספת הייתה של העובדת הסוציאלית ליליה פיירשטיין, שהייתה רצופת סתירות מהותיות, כגון כיצד הותקף בנגייב, מה ראתה ומה ידעה על אופיו. "הסתירות הן משמעותיות מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות מעדת ראייה, בייחוד כשמדובר באשת מקצוע", אומרת גלט. לעומת זאת, הסוהרים מיקי טמסוס ואביחי ברוך - אשר נכחו באירוע - שללו את הטענה לפיה בן-נון תקפה את בנגייב.
לדברי גלט, משהוכח שלא הייתה תקיפה - ממילא נופלים האישומים הנלווים. אך למעלה מן הצורך היא מראה, שגם הם היו חסרי בסיס עובדתי. לא רק שהתביעה לא הוכיחה שבן-נון בדתה את ראיון האסיר בו תיעדה את האירוע, אלא שהוכח שראיון כזה התקיים. עד מרכזי בנושא זה היה הסוהר פליקס עזרן, שהודה בנפרד בהפרת אמונים לאחר שהואשם תחילה בתקיפה - אך גלט קובעת שהוא שיקר וייתכן שדווקא הוא כתב מזכרים כוזבים כדי לטייח את חלקו באירוע.
לבסוף מצביעה גלט על מחדל חקירה חמור במיוחד, בדמות הימנעות של החוקרים מצפייה בסרטוני האבטחה של האגף. "כבר ראינו כי גורמי החקירה התייחסו לעניינה של הנאשמת כמקרה מיוחד, שהיה ב'פוקוס', וזכה להתעניינות רבה. בנסיבות אלה, קשה להשתכנע שהחוקרים לא היו מודעים לחיוניות הסרטונים. יש לזכור כי יח"ס [היחידה לחקירות סוהרים] היא הגורם האמון על חקירות סוהרים, והדעת נותנת שסרטוני האבטחה של הכלא הם כלי שגרתי וחיוני בעבודתה. משכך, ומשידוע כי הסרטונים יושמדו בחלוף 14 יום, ההתנהלות הסבירה מחייבת שקידה על השגתם, אף קודם לביצוע כל פעולת חקירה אחרת".