קבוצת Zero Waste בראשותה של שיכון ובינוי היא אשר תקים ותפעיל את מתקן הטיפול בפסולת ליד מתקן טיהור השפכים בגוש-דן (השפד"ן), פרויקט שהיקפו מאות מיליוני שקלים. כך קובעת סופית (יום ב', 19.7.21) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, אשר דחתה את ערעורה של קבוצת מפעלי מיחזור לישראל (ממ"ל) על זכייתה של זירו.
בקבוצת זירו שותפות גם קרן ההשקעות Generation Capital וחברת ההתפלה הבינלאומית GES. הפרויקט הוא להקמה ותפעול של המתקן במשך 25 שנה, כאשר ממ"ל ביקשה מענק הקמה בסך 435 מיליון שקל, ואילו זירו לא ביקשה במקור תשלום כלשהו. ממ"ל טענה שההטבות שניתנו לקבוצת זירו מסתכמות ב-300 מיליון שקל; המדינה מעניקה ל-זירו מחצית מסכום זה בתשלום ישיר.
הליכי המכרז החלו בשנת 2010 ועברו גלגולים עסקיים ומשפטיים רבים, בין היתר בשל אי-עמידתה של זירו בתנאיו ומכירתה של שו"ב (מקבוצת אריסון לנתי סיידוף) שהביאה לחזרתה לתמונה. גורם מרכזי לעיכוב היה גילוי מאוחר של מגבלות טכניות הנובעות מכך שקו מים מרכזי של מקורות (קו "מקורות 100") עובר בשטח המיועד להקמת המתקן; המדינה ידעה על כך כבר בשנת 2010 אך בשל תקלה בוועדת המכרזים, מידע זה לא הובא לידיעת המתמודדים. המדינה התאימה את תנאי ההתקשרות עם זירו למידע החדש, ונגד עובדה זו עתרה ממ"ל.
בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט אלכסנדר רון) דחה את העתירה, וכאמור ברק-ארז דחתה את הערעור על פסק דינו. היא אומרת כי מקרה זה מצוי בתפר שבין שלב המכרז לשלב המו"מ, כאשר "אין להלום מצב שבו מעבר פורמלי גרידא לשלב החוזי יאפשר לפתוח דיון מחודש בכל תנאי התחרות, ללא קשר לתנאי המכרז ולשיקולים שעמדו ביסודם בשלב המכרזי". ברק-ארז מעירה, כי אין היא מסכימה עם ההצעה (שעלתה בספרות המשפטית) ולפיה אין להתיר שינוי מאוחר של תנאי התקשרות מהותיים אלא במקרים יוצאי דופן. "השיקולים העיקריים הצריכים לעניין הם שינוי הנסיבות וחלוף הזמן מאז ההתקשרות", היא סבורה.
לגבי מכרז מתקן הפסולת אומרת ברק-ארז, כי הוא מורכב במיוחד וארוך במיוחד, הצדדים ידעו שעשויים לחול בו שינויים ולכן יש פחות משקל לחלוף הזמן. עוד יש להביא בחשבון, כי הצעתה של זירו הייתה זולה משמעותית מזו של ממ"ל, ולכן קטנה יותר השפעתו של השינוי המאוחר. גילוי קיומו של קו המים היה משפיע גם על הצעתה של ממ"ל, ולכן הפגיעה בשוויון נמוכה בהרבה. זהו שינוי נסיבות מהותי, המצדיק כשלעצמו שינוי בתנאי ההתקשרות. לאור כל זאת, מסכמת ברק-ארז, החלטתה של ועדת המכרזים הייתה סבירה ואין מקום להתערב בה.
מסירת המידע הייתה מייתרת את ההליך ברק-ארז מוסיפה: "התנהלותה של המדינה במסגרת הליכי המכרז, ובכלל זאת אי-גילוי מלוא המידע הרלוונטי למציעים בדבר תנאי האתר בו יוקם המתקן, אינה חפה מקשיים. על הרשות שעורכת את המכרז למסור למשתתפים בו את כל המידע המצוי ברשותה שיש לו רלוונטיות לנסיבות ההתקשרות... לו הייתה המדינה מקפידה למסור את מלוא המידע הרלוונטי למציעות במועד - ובכלל זה את המידע בדבר תוואי קו מקורות 100 ומגבלותיו - לא היינו מגיעים עד הלום, שכן מרכז הכובד של השינויים בתנאי ההתקשרות היה מתייתר".
לבסוף מדגישה ברק-ארז: "פרקטיקה של שינויים בחוזה שהוא תולדה של מכרז אכן מעוררת אי-נחת. גם כאשר השינויים בהתקשרות עומדים באמות המידה שנקבעו לעניין זה, עלול הדבר ליצור פגיעה במראית פני הצדק. ככל שהדבר נעשה בסמיכות למועד עריכתו של המכרז, מתעורר החשש שמא תהליכי ההכנה והניסוח של המכרז לא היו מיטביים. הדבר מחייב משנה בדיקה. אולם, בסופו של דבר, אין בו כדי לשלול את ההכרה באפשרות לערוך שינויים על-מנת לאפשר את קיומו של הפרויקט, ושלא מתוך העדפה פסולה".
הנשיאה אסתר חיות והשופט יצחק עמית הסכימו עם ברק-ארז. ממ"ל חויבה בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל לקבוצת זירו - אך לא לטובת המדינה, בשל הפגמים שנפלו בניהול המכרז. את ממ"ל ייצגו עוה"ד צבי אגמון, יואב הירש ומשה פוקס; את המדינה ייצג עו"ד יצחק ברט; ואת זירו - עוה"ד נועם רונן ודניאל בר-לב.