"ואני זוכר לילות שהייתי צריך להגיע ולפרוץ את הבית של אבא שלי, ד"ר דוידסון, אדם שכולם מכירים אותו, להרים אותו מהרצפה, לשטוף אותו ולנקות אותו ולישון איתו בלילות ולדאוג שהוא לא ישתה, אבל הוא היה מחביא את האלכוהול במקומות שאתם לא תאמינו: מתחת לכיור, בתוך האסלה של המים, ואתה לא חושב שהוא שותה, אבל אחרי שעתיים אתה מבין שהוא שוב שתה, הוא שוב שיכור, הוא לא יכול לעמוד על הרגליים. לקח שנה-שנתיים, וביום אחד קיבלתי טלפון משחיינית שאימנתי אותה דאז. היא אמרה לי: סימון, אני חייבת לדבר אתך, קרה מקרה נוראי, אתה חייב להגיע לרחוב כזה וכזה. זה היה בנתניה. אבא שלי נפל והגיע אמבולנס. באמבולנס הוא גנב את הספירט ושתה את הספירט וקיבל שם הרעלת קיבה נוראית. הוא היה מאושפז. אני החלטתי שאני יותר לא ממשיך עם זה, פשוט קשרתי אותו והכנסתי אותו לגמילה של חצי שנה ברמת גן, במקום מדהים, שלצערי גם הוא נסגר. אתם לא יודעים כמה חסרים מקומות במדינת ישראל כדי להציל את האנשים האלה. "אני מספר את זה - לא כי אני מתבייש בו - כי אני גאה בו, שהוא 15 שנים יבש והוא פעם בשבוע הולך לבתי ספר ומספר להם את הסיפור של החיים שלו, לא של הומלס מהרחוב, של רופא בכיר בישראל, אדם שלא היה חסר לו כלום. הוא הולך ועוזר לאנשים. אם אני שומע על מקרים כאלה, אני מקשר אותם לאבא שלי והוא עוזר להם, כי זאת הדרך לעזור לאנשים האלה. "המדינה שלנו צריכה להשקיע, ולהשקיע הרבה יותר כדי להציל את האנשים האלה, כי אפשר להציל אותם. הם לא פושעים, הם לא גנבים, הם לא אנסים. הם אנשים חולים, זו מחלה. כמו כל מחלה אחרת, אלכוהוליזם זו מחלה". אחרי נאומו ניגשו אליו חברי כנסת מן האופוזיציה ומן הקואליציה לחבקו וללחוץ את ידו.