נדחתה תביעת ענק לדמי תיווך על מכירת אורמת

גלי נוה-שטרן אינה זכאית לדמי תיווך בעסקת הענק למכירת אורמת לחברת אוריקס היפנית. כך קובעת (29.12.21) שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, אסתר נחליאלי-חיאט, בדחותה את תביעתה של נוה-שטרן לקבל 40 מיליון שקל מקרן פימי וממשפחת ברוניצקי, שהיו בעלות השליטה בחברה העוסקת בתחנות כוח גיאו-תרמיות. פימי רכשה בשנת 2012 מיהודית ברוניצקי ורעייתו דיטה ברוניצקי חלק ממניות אורמת. זמן קצר לאחר מכן פנתה נוה-שטרן, העוסקת בבנקאות השקעות, אל עמי בם שהיה דירקטור באורמת מטעם פימי והציעה לו לאתר משקיעים שיהיו מעוניינים ברכישת מניותיה באורמת. המגעים נמשכו שלוש שנים ובין היתר הזכירה נוה-שטרן את שמה של אוריקס כרוכשת אפשרית. נוה-שטרן פנתה אל בם בפעם האחרונה באוקטובר 2015 ולא קיבלה מענה. ביוני 2016 הטילה פימי על בנק ההשקעות ג'פריס למצוא רוכש למניות שלה ושל ברוניצקי, והבנק הוא שרקם את העסקה עם אוריקס. זו נחתמה בחודש מאי 2017, כאשר אוריקס רכשה את מניותיהם של פימי (14.8%) וברוניצקי (7.3%) תמורת 627 מיליון דולר. אוריקס היא כיום בעלת השליטה באורמת, הנסחרת בבורסה בתל אביב בשווי של 13 מיליארד שקל. נוה-שטרן טענה שהיא אשר יצרה את הקשר הראשוני עם אוריקס ולכן זכאית לעמלה בסך 40 מיליון שקל. פימי טענה שלא היה לנוה-שטרן כל חלק בעסקה, ואילו משפחת ברוניצקי טענה שקרן פימי לא הייתה שלוחתה ולכן אין כל קשר בינה לבין נוה-שטרן.

התעלמות מהמשוכות הגבוהות

בדחותה את התביעה אומרת נחליאלי-חיאט: "התביעה דנא מתיימרת לטעון לקיומה של קונסטרוקציה משפטית הכוללת חוזה שנכרת בין התובעת לבין קרן פימי בין בהתנהגות ובין שעל סמך הודעות מייל, וכן לקיומם של יחסי שליחות בין קרן פימי ליתר הנתבעים. ואת אלה טוענת התביעה כאשר ההתקשרות הנטענת היא כשלעצמה התקשרות מורכבת לתיווך בעסקה בינלאומית של מכירת מניות השליטה בחברת אנרגיה גיאותרמית, המצריכה מומחיות והשקעה בהיקפים ניכרים. בהתאם למורכבות הסוגיה והקונסטרוקציה המשפטית הנטענת בענייננו, מוטל היה על התובעות הנטל הכבד להוכיח כי הייתה התקשרות עם הנתבעים שהשתכללה לחוזה מחייב, להבדיל מהתקשרות עסקית לא מחייבת מבחינה משפטית". מסקנתה היא ש"התובעות לא הצליחו להתגבר על המכשולים המשמעותיים שעמדו בדרכן להוכיח את הנטען בכתב התביעה. התרשמתי שניהול ההליך מבחינת התובעות שיקף במידת מה, התעלמות מהמשוכות הגבוהות שעמדו בדרכן להוכיח כי בין ברוניצקי לבין קרן פימי התקיימו יחסי שליחות וכן מהקושי הראייתי המשמעותי עת נמנעו התובעות מלהעיד עדי מפתח שאפשר שעדותם הייתה יכולה לסייע לבסס את הנטען. יוצא אפוא, כי לא השתכנעתי שהתובעות הוכיחו את טענותיהן ובפרט כי נכרת חוזה בין קרן פימי ובין התובעות". הראיות העיקריות של נוה-שטרן היו תכתובות דוא"ל מזמן אמת ועדותה שלה. נחליאלי-חיאט מציינת, כי "טבען של הודעות מייל שהן מנוסחות בלקוניות ובתמציתיות ומכאן שקשה ברגיל להתחקות אחר כוונת הכותב, ולשון הטקסט נתונה לפירושים שונים. עם זאת משקל של הודעות הדואר האלקטרוני יכול שיהיה משקל של ממש בהינתן נתונים חיצוניים השופכים אור על כוונת מנסח המייל" - אך נוה-שטרן לא הציגה כאלה. היא העידה בשכנוע עצמי רב ואף בשחצנות, אולם לא הצליחה לסגור את הפער בין תפיסתה את המציאות לבין זו שהתרחשה בפועל. מדובר בעדות יחידה של בעל עניין, שהראיות היחידות לה היו תרשומותיה של נוה-שטרן - מה שאינו מהווה חיזוק כנדרש. היא אף נמנעה מלהביא עדים שיכלו לסייע לגרסתה. מן התכתובות בין נוה-שטרן לבין בם חסרים שני פרטי המפתח בחתימת חוזה תיווך: העסקה בה מדובר ודמי התיווך. הסיבה לכך, קובעת נחליאלי-חיאט, היא חוסר רצונו של בם לשכור את שירותיה של נוה-שטרן. האחרונה הייתה נחושה להתקשר בהסכם עם פימי, אך לא נענתה. "רצונה הרב לקחת חלק בעסקה 'כיסה את עיני' התובעת מלראות כי נציגי קרן פימי לא מעוניינים בשירותיה כמתווכת, למצער לא באותה מידה שהתובעת הייתה מעוניינת במתן שירותיה לקרן פימי". נוה-שטרן גמרה בדעתה להתקשר עם פימי - אך לא כך היה מצידו של בם; היא אף התעלמה מן האיתותים השליליים הברורים מצידו של בם.

לא הייתה הגורם המכריע

נחליאלי-חיאט מדגישה: "יש חשיבות רבה לאקלים העסקי שבסביבתו התרחשה המסכת העובדתית בענייננו. כוונתי היא לכך ש-בם הוא נציג קרן פימי, קרן השקעות בקנה מידה בינלאומי, אליה פונים כעניין שבשגרה יועצים, מתווכים, יזמים ובעלי הצעות שונות. ונראה לי כי התובעת שידעה זאת השתמשה בהיכרות המוקדמת כדי להיות בקשר כלשהו עם קרן פימי שאולי 'יפגוש' את ציפיותיה. אך עצם הנכונות של מי מאנשי קרן פימי להאזין להצעה זו או אחרת אינה מלמדת על גמירות דעת להתקשר בחוזה משפטי מחייב. לכך אוסיף כי אף אם היה מתקיים מו"מ לקראת התקשרות משפטית מחייבת, די בחוסר הרצון או באמביוולנטיות מופגנת וברורה של מי מהצדדים לגבי הסכמה פורמלית על התקשרות כאמור כדי ללמד על כך שהוא לא גמר בדעתו להתקשר". מעבר לצרוך קובעת נחליאלי-חיאט, כי נוה-שטרן לא הייתה הגורם המכריע בעסקה בין פימי וברוניצקי לבין אוריקס, אשר יוצגה בידי בנק ההשקעות מריל-לינץ'. "הפער בין ההכרות הכמעט בלתי-פורמלית בסוף שנת 2014 רחוק ביותר מהמו"מ שנוהל בהמשך על-ידי נציגי שתי החברות... לא התרשמתי כי יש קשר רציונלי בין פעילות התובעת ובין מכירת גרעין השליטה באורמת לאוריקס". נוה-שטרן הייתה צריכה להוכיח קשר כזה, אך לא הציגה כל הוכחות של ממש. לבסוף נקבע, כי אין כל רמז לכך שקרן פימי פעלה כשלוחתה של משפחת ברוניצקי במו"מ למכירת המניות, וממילא אין לנוה-שטרן כל עילת תביעה נגד ברוניצקי. בשולי פסק הדין מעירה נחליאלי-חיאט, כי לאור המספר גדל והולך של עסקות, מיזוגים ורכישות - תגדל בשנים הקרובות כמות ההתדיינות בשאלות הקשורות לתיווך עסקי. "ראוי לשקול כי תעוגן בדין דרישת כתב סטטוטורית לעניין חוזי תיווך במובן הרחב, בדומה להסדר שקבע המחוקק לגבי תיווך במקרקעין", היא מציעה. לעניין ההוצאות עומדת נחליאלי-חיאט על ההיקף המוגזם של הסיכומים מצד שני הצדדים, חוסר הצורך מלכתחילה בתביעה נגד ברוניצקי והיקף התביעה. היא חייבה את נוה-שטרן בתשלום של 200,000 שקל לפימי ואותו סכום לברוניצקי. את נוה-שטרן ייצגו עוה"ד גיורא ארדינסט, רן שפרינצק, נעמה ארליך ויוני גלילי; את פימי ייצגו עוה"ד יואב רזין, ירון רוסמן, סיון עודד ואור אמזל; ואת ברוניצקי - עוה"ד רונן ברק ושרון אסיף-אורגד.