כולם נדחסו לתוך מתחם אחד

"ב-4:15 יצאתי לכיוון הבית של גיסי המנוח במושב מירון. אשתי באה לקראתי וקיבלה את בני חיים ושניאור זלמן. המשכנו לדבר אמונה ותפילה וכולם מקווים לשמוע בשורות טובות. דיברתי עם עובדת סוציאלית בבית החולים זיו, היא אמרה שאין לה את השמות שאני מחפש, אבל יש כאן כמה חולים לא מזוהים. עברנו את הלילה בציפייה לבשורות טובות. "בתפילת שחרית אני משתדל לכוון בתפילה, אבל הלב ממאן. אני כולי דרוך לשמוע איזה פיסת מידע. אחרי התפילה הלכתי לבית של גיסי והוא סיפר לי ששלח תמונות של יוסף דוד ומשה מרדכי למוקד של המשטרה, להגיד שהם נעדרים. אמרו לי שאולי צריך לעלות למקום בו עוסקים בזיהוי של החללים. לא נתנו לאף אחד לעלות במעלה ההר, היכן שריכזו את הגופות של החללים. "בסופו של דבר הגעתי לשם, זה היה מול מערת הרשב"י. הייתה שם משאית עם גופות ובית כנסת שהסבו אותו למקום לזיהוי חללים. דיברתי עם כמה אנשים ואמרו לי: תסע לאבו כביר. אמרתי: אם הם כאן, אני רוצה לזהות אותם כאן. מספיק הלילה שעברתי שאני לא מאחל לאף אחד, למה אני צריך לנסוע לאבו כביר? "הגיע הקצין שאחראי, התנצל ואמר שהוא לא יכול להגיד לי כלום, ושאני צריך לנסוע לאבו כביר. ביקשתי שיגיד לי אם הם כאן או לא. הוא אמר שהוא לא יכול לתת לי לזהות אותם כאן. הוא הולך להתייעצות וחוזר: אני לא יכול. ניסינו לפנות לדרגים גבוהים יותר, לא התייחסו, ואמרו לנו משפט סתמי: סעו לאבו כביר. התעקשתי, אמרתי שאני רוצה לדעת בבירור האם הבנים שלי כאן. ניגש אלי אחד המתנדבים של זק"א ואמר לי: אתה לא נוסע לחינם, תסע לשם. "ניגשתי למשאית ואמרתי בקול: בני, אם אתם כאן, הסתלקתם בהילולה של רשב"י ואל תשכחו את הצרות של עם ישראל. ניגשתי לקבר ואמרתי: בדרך כלל, לפני שאני הולך הביתה, אני בא לבקש רשות לחיים ולשלום. ועכשיו אני נוטל רשות לנסוע לאבו כביר. הבנים שלי אמרו לי: אבא, אין ברירה, בוא ניסע לאבו כביר.

"הגענו ב-11:20, התחלנו למלא טפסים. האנשים שם היו מאוד נחמדים, אבל הכלים שיש בידם לא מסוגלים לטפל בכזה אסון. אחר כך שמעתי שיש מקום מתאים של הצבא ליד עתלית. אני לא מבין למה טלטלו את המשפחות אחרי לילה כזה לאבו כביר. בנוסף לזה, 13 גופות נעטפו בווילונות של הכנסת אורחים והן היו מוכנות כבר לפנות בוקר לאבו כביר. היה קצין משטרה שאמר: בואו נגמור את זה יפה, בואו נשלח אותם לאבו כביר כדי שהמשפחות יוכלו לעשות את ההלוויות בבוקר. משום מה זה לא קרה, כי החליטו להעביר את הגופות למסדר זיהוי, מסדר גופות, ברחבה של תולדות אברהם יצחק. הגופות עברו חוסר כבוד בשביל איזה פרזנטציה. "יצאנו מהבניין [במכון לרפואה משפטית], השמש להטה, בקושי מצאנו איזה עץ. אמרו לנו: הגופות עוד לא פה. הן הגיעו בסביבות 12:00 והמתנו שעתיים עד שהתחילו לקרוא למשפחות לזהות את הגופות. כמה משפחות התחילו לזעוק, שרוצים לקבור לפני השבת. אמרתי להם: אנחנו קיבלנו את זה, לא יעזור שנתלהם באבו כביר, גם זה משמים. נכנסתי לחדר הזיהוי והאדם שנמצא אתי מסיט את הווילון מהגופה שהייתה שם. אני רואה שזה הבן-דוד שלי, היחיד שהיה שם עם עיניים פקוחות וחיוך גדול. הם הגיבו מעט במבוכה, אמרו: סליחה, קרתה פה טעות. "אחרי רבע שעה אני נכנס לחדר, ואיזה אחראי מראה לי במחשב 44 צילומים. את התמונה של יוסף דוד מצאתי, את משה מרדכי לא מצאתי. הוא כתב לי על צעטאלע את מספר התמונה, ועם זה אני הולך לבניין השני לאיזו אחראית שתואיל על-פי זה למצוא את השקית של יוסף דוד. משה מרדכי היה בן 12, אמרתי שמן הסתם השקית יותר קטנה, לא היו שם הרבה ילדים. אחרי שלושת רבעי שעה ראיתי את יוסף דוד. בפה שלו היה דם, בדיעבד הבנתי שהוא היה מתחת להרבה נפטרים. אחרי עשר דקות הכניסו אותי שוב לזהות את משה מרדכי. ואז הרמתי טלפון לבני ביתי ואמרתי בצער שזיהיתי את הבנים היקרים. "בסביבות 17:50 עזבתי את אבו כביר בכוונה לחבור למשפחה במירון, אבל הזמן אזל ובדרך החלטתי שאני עושה שבת אצל חבר בקריית מוצקין. במוצאי שבת קברנו אותם במירון. זכינו שההלוויות יצאו מביתו של ר' שמעון ולקבור אותם במוצאי שבת בחצות".

אלחדד הוסיף: "גם השנה, בניגוד לכל היגיון, בניגוד לתקנות הקורונה, דחסו המונים לתולדות אהרון כאשר היו רחבות ריקות באותה שעה – גם במתחם תולדות אברהם יצחק, גם בבויאן, גם בבני עקיבא. ריכזו את כל הקהל באותו מקום ודחסו את כולם באותו מקום. שביל דב היה לכניסה וליציאה מתולדות אהרון, והיה ברור לכולם שזה בעייתי. היו עוד שתי יציאות שלמיטב ידיעתי היו חסומות, ושביל דב היה היחיד שפתוח ליציאה. לא השכילו להפוך את השביל הזה לרק יציאה, אלא השאירו אותו פתוח דו-כיווני, דבר בעייתי ביותר. "מי נתן להם רשות לרכז את כל ההילולה ברחבת תולדות אהרון? מי אחראי לפקודה הרשלנית, הבלתי-אחראית הזאת, פקודה שהזמינה אסון קשה מאוד? רק בנס הקב"ה נתן לנו אמונה בהשארת הנפש. הפרידה מהגופות של הבנים קשה מאוד. אנחנו משתדלים להתחזק ולדעת שזה זמני, שהנפשות של כל ה-45 נמצאות איתנו. אבל המשפחות השכולות מתמודדות עם אסון. אתם ודאי רוצים להגיע לאמת, איפה הייתה הרשלנות הנפשעת". אלחדד הזהיר, כי אם השנה תהיה הדלקה אחת בלבד, כפי שהמליצה הוועדה – "זה הזמנה לאסון נוסף". השופטת מרים נאור ביקשה שיתמקד בעדות הראייה שלו, אך הוא הוסיף: "השנה לא פיזרו את הקהל למקומות שונות, כולם התרכזו ברחבת תולדות אהרון שהולידה 45 קורבנות. אני לא רוצה לחשוב מה יהיה אם כולם יתנקזו להדלקה אחת בשנה הבאה. "אני שואל שאלה אחת: להיכן נעלמו תקנות הקורונה? הממונה הזהיר שמי שעולה למירון ולא שומר על תקנות הקורונה, דמו בראשו? איך ייתכן ששביל דב היה דרך דו-סטרית? אין יום שאנחנו לא בוכים על הקדושים. אני ממש מתחנן: תשקלו טוב את הדבר. אם לא יפיקו לקחים, אני חושש שהשנה זו תהיה כוונת זדון; אני לא רוצה לחשוב כזה דבר".