יו"ר הוועדה ח"כ ניר אורבך אמר כי חוק חסינות חברי הכנסת, שנחקק בשנת 1951, קובע כי "שום הוראה האוסרת או המגבילה את הגישה לכל מקום במדינה, שאינו רשות היחיד, לא תחול על חבר הכנסת, אלא אם היה האיסור או ההגבלה מטעמים של ביטחון המדינה או של סוד צבאי".
לדבריו, "מטרת החוק לאפשר לח"כ לנוע בחופשיות, ולצמצם למינימום את המצבים בהם מגבילים את התנועה של ח"כים. במטרה לאפשר להם למלא את תפקידם כנבחרי ציבור. גם כשהציבור מוגבל בגישתו למקום מסוים, ההגבלה אינה חלה באופן אוטומטי על חברי הכנסת. לגביהם נדרשת הפעלת שיקול דעת. פן נוסף של העניין הוא אופן התנהלותם של כוחות הביטחון ביחס לח"כים. בעוד שלגבי כל אדם הזכות להפגין היא זכות יסוד במשטר דמוקרטי, הרי שלגבי ח"כים מדובר בעניין המצוי בלב פעילותם. המשטרה וכוחות הביטחון חייבים לאפשר לח"כים להשמיע את קולם ולהפגין בכל מקום, ללא חשש כי ימצאו את עצמם פגועים וחבולים מידי כוחות הביטחון שאמורים להגן עליהם.
"חופש התנועה של ח"כים אינו מוחלט ונדרשים איזונים בהפעלתו. ח"כים אינם אמורים להפר את החוק או להפריע לכוחות הביטחון במילוי תפקידם כדין. מטבע הדברים, הפעלת שיקול הדעת בשטח בזמן אמת, לעתים על-ידי דרגים זוטרים או תוך כדי התמודדות עם מהומות והפרות סדר, מעוררת אתגרים, אנחנו לא מתעלמים מכך".
יו"ר הוועדה ח"כ מירב בן ארי אמרה: "הדיון נועד לדון בחיכוך הבלתי פוסק בין חברי הכנסת למשטרת ישראל. היה מקרה שהמשטרה פגעה בזכויותיו אף שאמרו לשוטרים שמדובר בח"כ. ח"כ שנכנס לאזור מלחמה, קשה להוציא אותו באופן סטרילי מהאירוע. אולם ח"כ לא אמור להיפגע ואנחנו רואים אירועים רבים כאלו. חסינות הח"כים נקבעה בחוק לא לחינם. המשטרה צריכה לעשות מאמץ גדול יותר. המשטרה לא עושה מספיק מאמץ להגן על חברי הכנסת. זה צריך להגיע עד השוטר שמגיע לבית ספר לשוטרים".