מדבריו של עמית עולה, כי לא היה סיכוי שבית המשפט העליון יקבל את ערעורה של קירשנבאום על הרשעתה, שכן פסק דינו של המחוזי (השופט ירון לוי) נשען על תשתית ראייתית ענפה שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בה. "המערערת, שכיהנה כמזכ"לית המפלגה וכסגנית שר, אשת ציבור בכירה ובעלת השפעה, פעלה משך שנים בשיטתיות ובתחכום רב. המעשים בהם הורשעה חמורים, ויש בהם כדי לשבש את פעילותו התקינה של המינהל הציבורי וכדי לפגוע באמונו של הציבור בנציגיו", הוא מדגיש. "בשנים בהן החזיקה המערערת בכוח הקצאת הכספים הקואליציוניים של המפלגה, היא פיתחה שלל דרכים לעקוף את כללי המנהל התקין ולעשות בכספי הציבור עליהם הופקדה כבשלה, במיומנות וביצירתיות. לכל דרך ייחודיות משלה, אך מכנה משותף לכולן – שיטת ה'קח ותן חלק מסוים בחזרה'. בתמורה לסיוע שהעניקה לגורמים שונים בהשגת תקציבים קואליציוניים, תרומות או אפיקי הכנסה, במסגרת תפקידה הציבורי, דרשה המערערת לקבל נתח מהכספים שיועברו או מהרווח שהתקבל הודות לסיועה", אומר עמית. קירשנבאום אומנם קידמה, באמצעות הכספים הקואליציוניים, מטרות שהיו ראויות בעיניה ובעיני מפלגתה - אך אין בכך כדי להקהות את עוקצה של עבירת השוחד, מדגיש עמית. היא חטאה והחטיאה אחרים, והפכה למחוללת פשיעה כאשר דרשה וקיבלה את השוחד. הוא מסכים עם הגדרתו של לוי, לפיה קירשנבאום קיבלה שוחד "באופן שיטתי, ערמומי ומתוחכם, משך שש שנים, משמונה גורמים שאינם קשורים זה לזה".

בנוגע לעונש אומר עמית: "לאור מדיניות הענישה הנוהגת, הרי שנסיבות ביצוע העבירות על-ידי המערערת מחייבות ענישה מחמירה. המערערת ביצעה מעשים חמורים שפגעו באמון הציבור, תוך יצירת שיטה מתוחכמת לקבלת השוחד, ולכן יש מקום לענישה משמעותית. סכומי השוחד, מעמדה הרם של המערערת כנציגת ציבור, הרעפת כספים קואליציוניים לקידום יחסי ציבור ולקבלת סיקור אוהד, ובכלל, השיטה המתוחכמת שפיתחה המערערת לעקיפת כללי המנהל התקין – כל אלה מחייבים ענישה משמעותית מאחורי סורג ובריח". עם זאת, כאמור, עמית קיצר ברבע את עונשה של קירשנבאום. הוא מסביר בכך שבאותה עת הייתה תחושה שהמפלגות רשאיות לעשות כרצונן בכספים הקואליציוניים. בישראל ביתנו לא היה כל נוהל לחלוקתם של כספים אלו, הכוח היה כולו בידי קירשנבאום וכך נוצר מצב של "לא עכברא גנב אלא חורא גנב". עוד הוא עומד על עונשיהם של מעורבים אחרים בפרשה ובראשם דוד גודובסקי, שהיה יד ימינה של קירשנבאום במפלגה, ונדון (לאחר ערעור בעליון) לשש שנות מאסר. חלקה של קירשנבאום היה גדול משל יתר המעורבים ועליו להיות חמור יותר, אך "הפערים בענישה בין כמעט כל המעורבים בפרשה לבין המערערת הם עצומים"; ויש להביא בחשבון גם שהיא בת 67. עמית מוסיף, כי מצבן של אסירות נשים המרצות את עונשן בכלא נווה תרצה (כלא הנשים היחיד בארץ) קשה משל אסירים גברים, המחולקים בין בתי הסוהר בהתאם למאפייניהם האישיים, לסוג העבירה שבגינה נכלאו ולאוכלוסיית האסירים בבית הסוהר. בהזדמנות זו מזכיר עמית, כי בשעתו עמדה על הפרק תוכנית להעברת נווה תרצה למבנה חדש ומודרני, אך הדבר לא בוצע עד היום.

עמית הפחית את הקנס שהוטל על קירשנבאום מ-900,000 שקל (או עשרה חודשי מאסר תמורתו) ל-500,000 שקל (או חמישה חודשי מאסר תמורתו). ההגנה ציינה בערעור, כי קירשנבאום כבר ריצתה את המאסר חלף הקנס, משום שלא בידיה לשלם אותו. המשמעות היא, כי בפועל יהיה עליה לרצות קרוב לשמונה שנות מאסר, אלא אם תעמוד בתשלום הקנס אותו פרס עמית לארבעה תשלומים שנתיים החל מינואר הקרוב. עמית הותיר על-כנו את החילוט שהוטל עליה - מיליון שקל. ברון מוסיפה, כי ממרום מעמדה כבעלת שררה, החולשת על הקופה הציבורית בדמות הכספים הקואליציוניים של מפלגתה, ניצלה פאינה קירשנבאום לרעה את המנדט שניתן לה, תרמה לתרבות של שחיתות ושוחד שפשתה למרבה הצער במקומותינו ומאיימת לחתור תחת סדרי השלטון במדינה. עם זאת, היא הסכימה עם עמית בשל נסיבותיה האישיות של קירשנבאום ובשל העובדה שהעונש שהטיל לוי היה חסר תקדים בחומרתו. שטיין מסביר את ההקלה בעונשו של כהן - אשר ביצע "עבירות מפליגות בחומרתן" - בשירותו המשמעותי בצה"ל בתפקידים בכירים (כולל מפקד יחידה 669; השתחרר בדרגת אלוף-משנה), גילו (72), חזרתו מן הערעור על ההרשעה ומצבה הרפואי של רעייתו, בתיה כהן (שהודתה והורשעה אף היא בפרשה). שטיין דחה את בקשת ההגנה להסתפק בעבודות שירות והותיר על-כנה את הענישה הכספית - קנס בסך 180,000 שקל וחילוט בסך 250,000 שקל. את קירשנבאום ייצגו עוה"ד גיורא אדרת, אורן אדרת ועודד גזית; את כהן ייצגו עוה"ד אבי חימי, משה וייס, ז'ק חן ושי אילון; ואת המדינה - עוה"ד מאור אבן-חן, יעל שחף ורונה וולק.