ג'ימי קרטר, שהיה נשיא ארה"ב בשנים 1981-1977, הלך לעולמו (יום א', 29.12.24). בן 100 היה במותו, ובכך היה לנשיא הכי זקן בתולדות ארצות הברית. קרטר נודע בעיקר בשני קטבים במדיניות החוץ: חלקו המרכזי בהסכם השלום בין ישראל למצרים, ומשבר בני הערובה באירן. קרטר היה בצעירותו קצין בצי האמריקני ולאחר מכן עסק בגידול בוטנים במדינת ג'ורג'יה. בשנים 1967-1963 היה חבר בסנאט של ג'ורג'יה ובשנים 1975-1971 היה מושל המדינה. הוא זכה במפתיע במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בבחירות 1976, וגבר על הנשיא ג'רלד פורד בנובמבר של אותה שנה. קרטר היה חסר כל ניסיון ברמה הפדרלית ואלמוני כמעט לחלוטין מחוץ לג'ורג'יה. נצחונו נבע בעיקר מרצונם של האמריקנים להותיר מאחוריהם את פרשת ווטרגייט (פורד החליף באוגוסט 1974 את ריצ'רד ניקסון המתפטר והעניק לו חנינה שנויה במחלוקת) ואת מלחמת וייטנאם (ניקסון הוציא את ארה"ב מדרום וייטנאם ב-1973 והצפון כבש אותה ב-1975). קרטר ה"אאוטסיידר" ונקי הכפיים נתפס כהיפוך של הפוליטיקאים הוותיקים, הציניים ואף המושחתים בחלקם ששלטו בוושינגטון בשנים הקודמות. כאמור, קרטר מילא תפקיד מרכזי בתיווך בין ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, לבין נשיא מצרים, אנואר סאדאת. הוא היה השושבין של הסכמי קמפ דייוויד מ-1978 וביקר בירושלים ובקהיר במרס 1979 כאשר המו"מ עמד על סף קריסה והצליח להביא להשלמתו ולחתימת הסכם השלום בין המדינות. בשנים מאוחרות יותר נתפס קרטר כמדינאי אנטי-ישראלי, למרות שמדובר היה בהתבטאויות בלבד ולא בהשפעה ממשית. בתקופתו של קרטר (1978) קרס משטר השאח באירן ועלה לשלטון ממשלו של האייתוללה רוחאללה חומייני. בנובמבר 1979 תפסו קנאים מוסלמים 52 דיפלומטים אמריקנים בשגרירות ארה"ב בטהרן והחזיקו אותם כבני ערובה. קרטר הורה על מבצע צבאי לשחרורם, אך הוא נכשל בצורה מחפירה. המשבר נתפס כביטוי מובהק לחולשתה של ארה"ב ולחוסר האונים שלה מול משטר קיצוני, שעצם עלייתו לשלטון הפתיעה אותה עד מאוד. בימים האחרונים של ממשלו ניהל קרטר בהצלחה מו"מ לשחרור בני הערובה, אך האירנים שחררו אותם בפועל רק לאחר השבעתו של רונלד רייגן (לאחר 444 ימים בשבי), כסטירת לחי אחרונה לקרטר. בתקופתו גם פלשה בריה"מ לאפגניסטן והוא הוביל בתגובה חרם מערבי על אולימפיאדת מוסקבה ב-1980 - צעד שנוי במחלוקת, שהוביל לחרם מזרחי נגדי על אולימפיאדת לוס אנג'לס שנתיים מאוחר יותר. הפלישה הייתה ביטוי לכשלון מדיניותו הבין-מעצמתית של קרטר, אשר ניסה להגיע להסכמות עם מוסקבה ובמיוחד בתחום הפיקוח על הנשק הגרעיני. בתחום הפנים התקשה קרטר להתמודד עם משבר האנרגיה ועם האינפלציה המהירה שבאה בעקבותיו ואשר הגיעה ל-13.5% בשנתו האחרונה בתפקיד. הקשיים הכלכליים היו הגורם העיקרי לתבוסתו בבחירות 1980, בהן זכה רק ל-40% מהקולות ול-49 אלקטורים, מול 489 בהם זכה רייגן. לאחר נשיאותו הקים את "מרכז קרטר" לקידום זכויות האדם ולהקלה על אנשים במצוקה. הוא נודע בכך שנרתם אישית להקמת בתים לנזקקים וצולם בעת עבודות בנייה במו ידיו. קרטר כמעט ולא הופיע בזירה הלאומית והבינלאומית, למעט כאשר התבקש פעמים בודדות לסייע לנשיאים הבאים במשימות דיפלומטיות או לצורך קידום מטרות צדקה שהיו קרובות לליבו.