סולברג אומר כי אין יסוד לטענתו של אלמגור לפיה בית הדין הארצי העתיק את פסק דינו של כהן; בפועל, פסק הדין של הארצי שונה מהותית בנימוקיו מזה של כהן. לגבי מינויה של מצרי-לבני אומר סולברג, כי היה צורך לבדוק בצורה עובדתית האם לא למדה את התיק לפני שמינויה נכנס לתוקף - אך אלמגור עצמו סיכל בדיקה כזאת, שכן העלה את הטענה בעניינה יום אחד בלבד לפני הדיון בערעורו.
את רוב הדיון מקדיש סולברג לשאלה האם ההעתקה שביצע כהן פגעה בזכויותיו הדיוניות של אלמגור. "עיון מעמיק בפסק הדין של בית הדין האזורי, מעלה תמונה עגומה ביותר. חלקים נרחבים ממנו, אכן הועתקו ישירות מסיכומי האוניברסיטה; חלקים אחרים, הועתקו מההחלטה בסעד הזמני", הוא מדגיש. סולברג עומד על הנזק הרב שגורמת העתקה שכזאת, הן במישור הפרטני והן במישור הרוחבי: חשש למשוא פנים ושרירות מצד בית המשפט; מראית עין של אי-בחינת טענות הצדדים; פגיעה באובייקטיביות והניטרליות, שהן עיקר העיקרים של השפיטה; ופגיעה באמון הציבור במערכת המשפט: "העתקת פסק דין, עלולה ליצור סדק באמון ציבור המתדיינים
בבתי המשפט, והדרך מסדק צר, 'כחודו של מחט', אל חלל 'כפתחו של אולם' – קצרה מכפי שנדמה".
עם זאת, במקרה הנדון יש להביא בחשבון שההליך היה ארוך ומפורט, ניתנה לאלמגור אפשרות מלאה להעלות את טענותיו ולא ניתן לקבוע אוטומטית שההעתקה מלמדת שכהן לא הפעיל שיקול דעת. סולברג מדגיש, כי גם אם כהן קיבל במלואן את טענות האוניברסיטה - הוא היה חייב לנמק את פסק דינו במילותיו-שלו; וקל להבין מדוע אלמגור סבור שעניינו לא נשקל באובייקטיביות ובכובד הראש הראוי.
במצב זה, ממשיך סולברג, ייתכן שמוטב היה אילו בית הדין הארצי היה מורה לכהן לנמק את פסק דינו או מחזיר את התיק להכרעה בפני שופט אחר. אולם, בהתחשב בהיקף התיק גם החלטתו להכריע בערעור לגופו הייתה סבירה ומצויה במתחם שיקול דעתו. לכן, יש לבחון האם בפסק דינו של הארצי נפלו פגמים המצדיקים התערבות נדירה של בג"ץ - וסולברג משיב על כך בשלילה: הארצי בחן את הראיות והכריע בהן בעצמו, ובכך ריפא את רוב הפגמים בפסק דינו של כהן.