צילה מנוסי, בת למשפחה דתית, משפחת לונדון, נולדה בשנת 1930 בעיר קרקוב שבפולין. עלתה ארצה ב-1934 בהיותה פעוטה בת שלוש וחצי עם הוריה. צילה גדלה בירושלים, שם עברו עליה ימי ילדותה ונעוריה. משפחתה התגוררה בשכונת גאולה בעיר-שכונה חרדית. אביה היה פקיד בבית חינוך לעיוורים בירושלים. "חיידק" הציור והאיור דבק בה כבר מילדות. צילה למדה בבית הספר הדתי ב"מעלה" בירושלים, נחשבה כציירת הכיתה ואפילו ציירת בית הספר. בין השנים 1951-1947 למדה במחלקה לאמנות שימושית בבית הספר "בצלאל החדש". בסיום לימודיה ב-1951 זכתה בפרס הצטיינות הניתן בחסות בית הספר בצלאל. בכספי הפרס, כך סיפרה לימים, נסעה לטייל בגליל. בשנת 1952 והיא בת 22 הפליגה בגפה לאנגליה באוניית נוסעים כדי להשתלם שם בלימודי אמנות ועיצוב בבית הספר המרכזי לאמנויות ומלאכות יד. בחופשות מהלימודים עבדה כזבנית בחנות של "מרקס אנד ספנסר". "ביליתי הרבה במוזאונים ובטיולי טבע בפארקים של לונדון ופחות בלימודים", סיפרה צילה בראיון עיתונאי. באנגליה עזבה צילה שכאמור גדלה במשפחת דתית את הדת. בשנים 1954-1961 התגוררה בניו-יורק, שם עבדה בחברה לעיצוב כרטיסי ברכה וגלויות. צילה סיפרה כי מאחר שמוריה לגרפיקה ב"בצלאל" היו תלמידי באוהאוס ולימדו גרפיקה מדויקת ושמרנית הייתה צריכה ללמוד ולהתאמן בגרפיקה מודרנית כדי לעצב כרטיסי ברכה וגלויות שיתאמו לקהל ולהומור האמריקני.

בשנות ה-50 הכירה בארצות הברית את העיתונאי דידי מנוסי, ובסוף שנות ה-50 נישאה לדידי. לאחר שובה לארץ ב-1961 הקימה צילה ביחד עם הגרפיקאית חוה אורנן, חברתה לספסל הלימודים מ"בצלאל", משרד סטודיו לעיצוב גרפי. השתיים עסקו במסגרת המשרד בעיצוב גרפי מסחרי. לצד עטיפות תקליטים וספרים וכן עיצוב גלויות וכרטיסי ברכה עיצבה וציירה צילה (יחד עם אורנן) כרזות עבור גופים ציבוריים ובולים עבור השירות הבולאי. הבול הראשון שיצרה צילה (בשיתוף אורנן) וזכה בפרס הראשון בתחרות על בולי שואה והגבורה הופיע ב-30 באפריל 1962. בבול נראית להבה מורכבת מהמילים שמע ישראל. באותה שנה - 1962 צילה עיצבה (בשיתוף חוה אורנן) את סדרת בולי "מועדים לשמחה" לשנת תשכ"ג, שהורכבה משלושה בולים המתארים את "חזון אחרית הימים" על-פי ישעיהו (י"א) וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". ב-1963 עיצבה בול שהוקדש לאוניית צי"ם "שלום" לציון השקתה. ב-1964 עיצבה את סדרת בולי מועדים לשמחה לשנת תשכ"ה - שהורכבה משלושה בולים המוקדשים למוזאון הארץ בתל אביב ובה נראים כדים עתיקים שנחשפו מהמאה הראשונה עד השלישית. ב-1965 עיצבה צילה בול לכבוד "מאה שנה לאיגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי".

צילה זכתה בשורת פרסים וציונים לשבח על עבודותיה בתחום האיור והעצוב הגרפי. חלק מעבודות נעשו בשיתוף עם חוה אורנן. החשובה מבין יצירותיה של צילה מנוסי היא כרזה שעיצבה לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בהזמנת "יד ושם" ובה נראית להבה בצבעי צהוב, כתום ואדום המורכבת מהמילים "שמע ישראל". כרזה זו במשך עשרות שנים הייתה סמל היום הזה. ב-1964 זכתה בפרס הראשון בתחרות על עיצוב כרזה נגד עישון שנערכה מטעם האגודה למלחמה בסרטן. הפרס בן 1200 ל"י נמסר לה על-ידי נשיאת האגודה סוזי אבן. לתחרות הוגשו כ-200 כרזות. באותה שנה - 1964 עיצבה את כרזת הסרט סלאח שבתי. ב-1966 זכתה בציון לשבח בתחרות לעיצוב כרזות שנערכה בוורשה שבפולין. צילה נגעה בכל תחומי העיצוב הגרפי אולם יותר מכל התפרסמה בזכות הקריקטורות והאיורים לטוריו וספריו של בעלה הפזמונאי, העיתונאי והסאטיריקן דידי מנוסי שפורסמו לאורך שנים רבות בידיעות אחרונות ובמסגרות אחרות. במשך שנים יצרה צילה מנוסי קריקטורה שבועית שפורסמה בעתון ידיעות אחרונות יחד עם בעלה דידי מנוסי. בני משפחתה מספרים כי דווקא העיסוק בתחום הקריקטורות היה הפחות אהוב עליה. בשנת 2010 זכתה צילה ביחד עם בעלה דידי מנוסי בפרס "עיפרון הזהב" המוענק ליוצרים בתחום הקריקטורה על-ידי המוזאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון.

בנה ניר ספד לה בהלוויתה ובין השאר אמר בדברי הספדו: "אמא'לה שלי. בשתי מלים: זכינו בך... היית האמא הכי טובה שיכולנו לאחל לעצמנו. תמיד שם בשבילנו, תמיד עדינה, אדיבה, קשובה, אוהדת, אוהבת, מקבלת, מחבקת. אף פעם לא צועקת, אף פעם לא מתרעמת. רק מקשיבה ומפרגנת ומעניקה מעצמך, בלי לרצות שום תמורה. כל מי שהכיר אותך ומתאר אותך מגיע תמיד לאותה מילה: אצילית. צילה לשון אצילה. וזה נכון: היית האישה הכי אצילית שאני מכיר. מהבית המסודר ועד הקו המדויק בציור, מההתהלכות המכובדת ועד הלך הדיבור הנעים. אפילו בזקנתך, כשבזה אחר זה הלכו ובגדו בך כוחות הזיכרון, השמיעה והדיבור, שמרת על אצילותך. היא קרנה מישיבתך, ממבטך, מחיוכך הרך - האצלת מאצילותך על סובביך". צילה הותירה אחריה שתי בנות, קרן ודנה ובן, ניר מנוסי, חוזר בתשובה, סופר ומרצה.