אינני נוהג להלל בקביעות את
ג'ו ביידן וממשלו; השבוע הוא יוצא דופן – כותב (18.10.23) ברט סטיבנס, בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס. זוהי שעתו הנאה של ביידן, הוא קובע – בביטוי הלקוח מן המילון של
וינסטון צ'רצ'יל.
ב-8 באוקטובר, למחרת מעשי הזוועה האיומים ביותר של העם היהודי מאז אושוויץ וברגן-בלזן, יהודי ישראל והעולם התעוררו ללא מנהיג. ראש ממשלת ישראל מעולם לא היה, במובן הרשמי, מנהיג היהודים – גם כאשר את התפקיד מילאו אנשים ראויים בהרבה מאשר
בנימין נתניהו. עם זאת, יש לו המשימה החשובה ביותר בעולם היהודי: להבטיח שישראל היא מקלט לחיים היהודיים. נתניהו ייזכר שמי שנכשל בתפקיד זה – לא בצורה טראגית ובוודאי שלא בצורה הרואית, כי אם בצורה אנוכית, שחצנית, בזויה. הוא שמר על סמכותו הפוליטית, אך לא על זו המוסרית. סטיבנס כותב בחריפות רבה, כי אינו יכול לדמיין עתיד לנתניהו ולמישהו מממשלתו שאיננו בגלות, מתחם סגור או כלא.
ביידן נכנס לחלל הריק הזה. סטיבנס קרא חצי תריסר פעמים את נאומו ב-10 באוקטובר. בזכות בהירותו המוסרית, כוחו הרגשי והכוונתו הפוליטית, הוא ראוי למקום בין הנאומים הגדולים בתולדות ארה"ב. הוא אמר חד וחלק, שהיהודים זקוקים נואשות למנהיג. הוא דיבר בצורה החריפה ביותר על זוועות החמאס, ואחרי כמה ימים השווה אותן לשואה.
אנו זקוקים למנהיגים פוליטיים הקוראים לברבריות בשמה ומתחייבים להביס אותה, ממשיך סטיבנס. אנו זקוקים להם במיוחד בשמאל, שכמה פינות בו מיהרו לחזור להרגל של לגנות את ישראל על
פשעי מלחמה מדומיינים. אנו זקוקים למנהיגותו של ביידן בשל החלל הריק המוסרי בימין. כמה מהיהודים השמרנים טענו בעת נשיאותו של
דונלד טראמפ שלא היה לישראל ידיד טוב ממנה; כעת טראמפ מתבטא בעוינות על נתניהו משום שהעז להתקשר ב-2020 לביידן ולברך אותו על נצחונו. ארבעה ימים לאחר הטבח, טראמפ אמר שחיזבאללה "פיקח מאוד" ושהוא הסתדר היטב עם
ולדימיר פוטין. וזה המועמד הרפובליקני המוביל לנשיאות.
ביקורו של ביידן בישראל היה אמיץ, לנוכח הטילים הממשיכים לנחות עליה וסכנת החזית השנייה של חיזבאללה. הוא נסע כדי לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: לנחם את המתאבלים, לחזק את המפחדים. זוהי מדינאות אל מול התנגדות בשמאל הקיצוני וביקורת מתמדת בימין. זוהי שעתו הנאה ביותר של הנשיא.
יש הטוענים, שמטרתו האמיתית של הביקור היא לחבק את ישראל כדי להגביל אותה או לפחות כדי להאט אותה. סטיבנס מסופק בכך; ביידן כבר אמר בצורה הברורה ביותר, בראיון ל"60 דקת", שצריך להיות נתיב למדינה פלשתינית. הדרך ארוכה, אך ביידן קולט את הדבר החשוב ביותר: אף מנהיג ישראלי לא יוכל לאפשר למדינה פלשתינית להתקיים אם ישנו סיכוי קלוש ביותר שחמאס ישתלט עליה.
סביר להניח שביידן הזהיר את קבינט המלחמה, שמלחמה המסתיימת בכיבוש עזה תהיה נצחון פירוס. סביר להניח שהישראלים השיבו, שלא יוכלו לחסל צבאית ומדינית את חמאס ללא סיוען של ארה"ב ומדינות ערב המתונות, במיוחד מצרים. זה איננו עימות אלא דו-שיח ידידותי, שיפעל הרבה יותר טוב כאשר נתניהו יסתלק ולא יוכל לשים את האינטרסים שלו לפני אלו של ישראל.
סטיבנס גם מקווה, שמנהיגותו של ביידן תזכיר למה שנותר מן השמאל ההגון, כיצד נראית מנהיגות מוסרית אמריקנית. להתייצב לצד בעלות הברית של ארה"ב ולחבק את ידידיה. לראות בעיניים פקוחות את אויביה ולהתייחס אליהם בהתאם. להזכיר לאמריקנים שהם התקווה הטובה ביותר של העולם.