שופט בית המשפט העליון,
חאלד כבוב, דחה (23.11.23) עתירה נגד פגיעות נטענות בתנאי הכליאה של אסירים ביטחוניים בשל מלחמת חרבות ברזל. כבוב קובע, כי לחלק מן הטענות לא היה בסיס עובדתי, ואילו יתר הצעדים שנקט שירות בתי הסוהר היו חוקיים והתבססו בין היתר על מידע מודיעיני בדבר כוונתם של אסירים ביטחוניים לפגוע בבתי הכלא ובסוהרים.
האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט, רופאים לזכויות אדם, עדאלה והוועד נגד עינויים העלו חמש טענות. עם עשו זאת בלא להביא עדות כלשהי התומכת בטענות אלו, בלא שעציר/אסיר כלשהו יעתור נגד המגבלות ותוך הסתמכות על קטעי עיתונות ועל עדויות שמיעה מפי משפחות אסירים ועורכי דין שלהם. הטענות בעתירות והעובדות בפועל היו אלו:
- טענה לניתוק אספקת המים לאגפים הביטחוניים. תשובת השב"ס: המים לא נותקו אלא צומצם משך הזמן במקלחות, כדי למנוע מימוש כוונות עוינות.
- טענה למניעת טיפול רפואי. תשובת השב"ס: לא היה ולא נברא; בתי חולים ומרפאות ביטלו טיפולים בלתי דחופים כפי שנעשה לגבי כלל האוכלוסייה.
- טענה להגבלות על מפגשים עם עורכי דין. תשובת השב"ס: בשל ריבוי הכלואים והמגבלות שהטיל פיקוד העורף, ניתנת עדיפות למפגשים בין עצורים ואסירים חדשים לבין עורכי דינם, והאסירים הוותיקים באים לאחר מכן, כך שלכל היותר ההמתנה התארכה מעט.
- טענה לפיה האסירים סגורים בתאיהם החשוכים כמעט 24 שעות ביממה. תשובת השב"ס: משך הטיול היומי הוגבל לזמן הקבוע בתקנות, בעוד שלפני המלחמה הוא היה ארוך יותר. יש מגבלות על השימוש בחשמל, מטעמים ביטחוניים, אך כל התאים מוארים בחשמל או באור טבעי.
- טענה למגבלות על טובות הנאה כגון קניות בקנטינה, החרמת ביגוד וספרים, החרמת ציוד חשמלי, ביטול ביקורי משפחות והגבלת שיחות הטלפון. תשובת השב"ס: מדובר בתנאים שאינם מוקנים לאסירים, ורק חלקם הוגבלו כדי למנוע סכנה לסוהרים ולאחר שהתגלו בתאים חומרי הסתה. ביקורי משפחות אינם מתקיימים כלל, בשל מגבלות התכנסות.
השב"ס ציין, כי מיום תחילת הלחימה "התקבלו אינדיקציות מודיעיניות משמעותיות" בעניין כוונות עוינות של כלואים, שאיפתם ליצור קשר עם החוץ וביחס למסוגלותם לפגוע בבתי הכלא ובאסירים; חוות דעת מודיעינית נמסרה לעיון השופטים. עוד מסר השב"ס, כי מאז פרוץ המלחמה הוא איתר "מאות כרטיסי סים, רט"ן (רדיו טלפון נייד) וחלקי רט"ן, דוקרנים מאולתרים וחומרי הסתה", חלק ניכר מהם - בשטחים הציבוריים של בתי הכלא.
שורה של פגמים פרוצדורליים
כבוב אומר כי בעתירה נפלו שורה של פגמים פרוצדורליים מהותיים, ובראשם: העובדה שהיא הוגשה בידי עותרים ציבוריים בלא שהצטרף אליהן ולא אדם אחד הטוען שנפגע מאותם צעדים. בנוסף לכך, העתירה לוקה באי מיצוי הליכים, בעירוב של נושאים רבים שיש ביניהם הבדלים מהותיים ובכך שהדרך הנכונה היא הגשת עתירות אסיר פרטניות לבתי המשפט המחוזיים. הוא מוסיף:
"עם כלל הפגמים שצוינו ניתן היה להשלים אילו עמד כל אחד לבדו, ובתנאי שלא היו מובילים לכשלים העובדתיים שבהם לקתה העתירה, למצער, במתכונתה המקורית. כשלים עובדתיים אלו הובילו לכך שבעתירה זו נתבקשנו, בין השאר, להתערב במדיניות אשר כלל אינה נהוגה על-ידי המשיבים ולמעשה – ליתן צווים (לרבות צווי ביניים) מיותרים המורים למדינה לבצע את אשר היא מצהירה כי היא ממילא מבצעת או להימנע מלבצע דברים שהיא מעולם לא ביצעה".
לבסוף אומר כבוב: "לאחר שעיינתי בחוות הדעת המודיעינית, מצאתי כי היא מבססת היטב את התכלית הביטחונית. חוות הדעת מבססת את החששות אשר הביעו המשיבים בתגובתם באופן גלוי, שכאמור מושתתות על הערכות מודיעיניות עדכניות שהתקבלו לאחר פרוץ המלחמה. מכאן עולה, כי יש הכרח במדיניות הכוללת שננקטה עלידי הנציבה [רב-גונדר קטי פרי], וזאת על-מנת לשמור על ביטחון סגל שב"ס ועל ביטחון הציבור כולו".
השופטים
דוד מינץ ו
אלכס שטיין הסכימו עם כבוב. את העותרים ייצגו עוה"ד רעות שאער, אן סוצ'יו ועודד פלר, ואת המדינה - עוה"ד
מוריה פרימן וסיון דגן.