דוד ליבאי, שהיה שר המשפטים וראש לשכת עורכי הדין, ומבכירי הסניגורים בישראל, הלך לעולמו (23.12.23) בגיל 89. ליבאי היה שר המשפטים בשנים 1996-1992, חבר כנסת בשנים 1996-1982 וראש הלשכה בשנים 1985-1983. ליבאי למד משפטים באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמית, השלים תואר שני במשפט השוואתי וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת שיקגו. את שירותו הצבאי עשה כסנגור וכתובע בפרקליטות הצבאית, ושימש כממלא מקום התובע הצבאי הראשי. לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף למשרד המשפטים כאחראי על מחלקת החנינות וכדובר המשרד, ומאוחר יותר - עוזר ראשי לפרקליט המדינה, קולין גילון, ותובע ראשי של בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה. התיק הבולט ביותר של ליבאי בפרקליטות היה עניינו של הירש ברנבלט, שהואשם בפשעים נגד העם היהודי בתפקידו כמפקד משטרת גטו בנדין שבפולין; הוא הורשע בבית המשפט המחוזי וזוכה בבית המשפט העליון. ב-1964 פתח ליבאי משרד פרטי לעריכת דין. בשנת 1969 מונה למרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וביוני 1971 נבחר לדיקן הסטודנטים. ביוני 1973 נבחר ליבאי לראש המכון לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי באותה אוניברסיטה. ליבאי נכנס לפוליטיקה הארצית בשנת 1984 כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא היה יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, תפקיד בו יזם את הקמת ועדת בייסקי לחקירת פרשת מניות הבנקים, והיה גם אחד מנציגי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים. הוא גם היה אחד מיוזמי חוק יסוד מבקר המדינה. בתקופתו של ליבאי כשר משפטים גדל תקציב המשרד, נבנו בתי משפט חדשים והונהגה משמרת שנייה בכמה בתי משפט. הוא יזם את הקמתן של שלוש ועדות חקירה ממלכתיות: ועדת החקירה שמגר לחקירת הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה; ועדת קדמי לבדיקת היעלמותם של ילדי תימן; וועדת שמגר לחקירת רצח יצחק רבין. ליבאי ביקש לקדם את חוקי יסוד החקיקה, זכויות במשפט וחופש הביטוי וההתאגדות וזכויות חברתיות, אך הצעות אלו לא אומצו. בשנת 1996 חזר ליבאי לפרקטיקה הפרטית, מאוחר יותר - בשותפות עם הסניגור הציבורי הארצי הראשון, פרופ' קנת מן. בין היתר הוא ייצג את משה קצב בתחילת החקירה נגדו, אך התפטר מהייצוג לאחר מסיבת העיתונאים בה תקף קצב בחריפות את מערכת המשפט והתקשורת. בשנים האחרונות היה חבר בוועדה למניעת הרשעות שווא בראשות השופט בדימוס יורם דנציגר.