חולדה נולדה בעתלית ב-2 בינואר שנת 1926 לדב וחנה הופמן מראשוני המושבה עתלית. אביה, דב הופמן היה ממקימי "חברת המלח בארץ-ישראל" ומהעובדים הראשונים במפעל. סבה וסבתה, גבריאל וטובה (גיזלה) שפירא היו חלוצים, ממייסדי המושבה עתלית. סבא שלה, גבריאל ישראל שפירא מצאצאי הבעל שם טוב היה "המוכתר" של עתלית. "סבי הכיר את אהרון ושרה אהרונסון, עוד מימיו הראשונים בזכרון יעקב והם היו באים לבקר את סבא בעתלית", מספרת חולדה. הערצה והערכתה של חולדה לסבה גבריאל ניכרת מאוד בראיון עמה והיא מרבה לדבר עליו בהערכה ובגעגועים. חולדה מספרת כי סבה שהיה ציוני ממשפחה דתית ומאמין בתנ"ך ובקבלה הוא שנתן לה את שמה על שם חולדה הנביאה. "סבא היה ציוני מאוד ואוהב ארץ ישראל. על ספר התנ"ך, אמר כי זה הקושאן (שטר בעלות) שלנו על ארץ ישראל. זה העבר, ההווה והעתיד של עם ישראל". על הזוגיות בין סבה לסבתא גבריאל וטובה שפירא אומרת חולדה "דבר כזה לא רואים היום הייתה בניהם אהבה והערצה הדדית". סבה של חולדה גורביץ, גבריאל שפירא נולד ברומניה והיה פעיל ציוני בבוקרשט. לפרנסתו ניהל בעיר בוקרשט חנות לדברי משי. הוא ניהל חילופי מכתבים עם בנימין זאב הרצל ועם ראשי הציונות ואף השתתף כציר בקונגרס הציוני. חולדה מספרת כי לאחר שהועלה רעיון "תוכנית אוגנדה" הביע סבה גבריאל התנגדותו לתוכנית זו והחליט לעשות מעשה ולעלות ולהתיישב בארץ ישראל. הוא שלח את רעייתו גיזלה (טובה) עם שלושת ילדיהם חנה (הופמן), מלכה (סמסונוב) ועדינה (שכטר) לנופש באזור הים השחור והשאיר לה מכתב בנוסח: "אהובתי יפתי אני נוסע לארץ הקודש, אלוהים הבטיח לנו שאם נפריח את השממה נייבש את הביצות, נבנה את ארץ ישראל רק אז נזכה לביאת המשיח". בני משפחתו חשבו שירד מדעתו ותוך שנה ישבר, לא יחזיק מעמד בארץ ישראל שהייתה אז כידוע ארץ מוכת קדחת ותנאי החיים בה היו קשים וישוב תוך זמן קצר חזרה לרומניה. גבריאל שפירא תר בארץ וחיפש מקום להקים בו ביתו. ידידה שלו מזכרון יעקב, גב' ברונשטיין אתה התייעץ בנושא, יעצה לו לבדוק שטח באזור עתלית. הוא הגיע למקום בעגלה והמקום מצא חן בעיניו. במכתב ששלח לרעייתו טובה הוא כותב לה כי הוא "קנה אדמה נפלאה ליד הים במקום שיהיה פעם נמל", וכי הוא בונה לה במקום בית אבן (במושבה עתלית) ובקרוב ישלח להביא אותה ואת ילדיהם לארץ ישראל. גבריאל שפירא קיים הבטחתו. הוא בנה במושבה עתלית בית אבן. ליד הבית הקים לפרנסתו משק חקלאי. את הכשרתו החקלאית קיבל בחווה חקלאית בכינרת. חולדה מספרת לי סיפור משעשע הקשור לשהותו של סבה גבריאל באזור הכינרת. "יום אחד הסיע סבא בעגלה עם סוס את דוד בן-גוריון (אז נקרא דוד גרין) יחד עם רחל ינאית בדרכם לצפת. במהלך הדרך נשבר לפתע יצול העגלה והסוס החל פותח בדהרה מטורפת. בן-גוריון ורחל ינאית נפלו מהעגלה הדוהרת מתגלגלים במהירות לכיוון צדיי הכביש... רק כעבור כמה דקות מצא גבריאל שפירא את דוד בן-גוריון כשהוא שרוע ליד אחד השיחים. מן הסתם, שני אישים אלה דוד בן-גוריון ורחל ינאית לא שכחו כל חייהם נסיעה זו.

בתחילת המאה הקודמת מגיעים לארץ ישראל רעייתו של גבריאל שפירא טובה (גיזלה) וילדיהם חנה (הופמן) מלכה (סמסונוב) ועדינה (שכטר) והמשפחה מתאחדת. בארץ נולדו להם שני ילדים נוספים, דוד שפירא ב-1904 וצבי זאב שפירא ב-1911. הסב גבריאל שפירא מאמץ נער יתום ערבי בשם חאדר שמסייע לו בעבודות המשק. כשחאדר נפטר סייע ותמך גבריאל בבנו של חאדר יונס ויונס הפך לבן בית במשפחת שפירא. בהקשר ליונס מספרת לי חולדה, כי לימים בתקופת מלחמת השחרור כשהמנהיגים הערבים קראו לתושבים הערבים בארץ להימלט והבטיחו להם כי יחזרו לבתיהם ולכפריהם תוך זמן קצר, יונס בנו של חאדר שהיה כאמור בן בית במשפחת שפירא, הודיע באחד הימים לבני הבית כי הוא נענה לקריאת המנהיגים ועוזב לירדן. עדינה שכטר דודתה של חולדה ממש התחננה בכתה בפניו שלא יעזוב. הוא הדף אותה בחוזקה מעל פניו, הצביע על בית שפירא והשטח סביבו ואמר את רואה יום אחד כל זה יהיה שלי והלך לכיוון הכביש, שם חיכתה לו משאית או רכב אחר שלקח אותו לירדן. לימים בתום קרבות מלחמת ששת הימים כשהטנקים עוד בוערים כשנודע לעדינה כי חולדה נוסעת לטייל בשטחי הגדה המערבית שנכבשו במלחמת ששת הימים, ביקשה עדינה מחולדה לנסות לאתר את יונס.

אימא של חולדה חנה הופמן (שפירא) הייתה אחות ועבדה עם הרופא האזורי ד"ר הלל יופה שטיפל גם בישובים ערבים באזור פתחה בצריף שבו גרו, פינה שבה היא הייתה נותנת טיפות עיניים ומורחת משחות נגד הקדחת. חולדה יודעת לספר כי בין הבאים ל"מרפאה" לקבל טיפול עיניים היו פורעים ערבים יידועי שם וביניהם הפורע ושודד הדרכים המפורסם אבו ג'ילדה. בעתלית הכירה חנה את דב הופמן שהגיע למושבה מהעיר גרונדה פולין בגיל 17. אביו שהיה סוחר פירות, נרצח על-ידי הפולנים שעה שהיה בדרכו למכור את הפירות. דב החליט כי אין מקומו עוד בפולין עלה לארץ ישראל והחל לעבוד כפועל במושבה עתלית. דב וחנה נישאו ונולדו הילדים שלמה, חולדה (גורביץ) והגן. הגן הופמן היה לימים לוחם הפלמ"ח. נפטר לפני שנים ספורות. שלמה הופמן היה איש "ההגנה". לימים היה פקיד במשרד ממשלתי. "אימא הייתה אישה יפהפייה וידעה לשיר יוצא מן הכלל, מספרת חולדה כשעיניה בורקות. משפחת דב וחנה הופמן התגוררה סמוך לסבא ולסבתה, גבריאל וטובה שפירא, בעתלית "סביבת ילדותי, הייתה של טבע, פרחים ומרחבים, גרנו לא רחוק מחוף עתלית ונהגנו לטייל שעות רבות במרחבי המושבה ואזור חוף הכרמל". קשר ידידות חזק נרקם בין חולדה לבין רבקה אהרונסון (1892-1981), אחותם של שרה ואהרון אהרונסון. מספרת חולדה: "רבקה אהבה אותי מאוד והייתי ממש בת בית אצלה. היא הייתה כמוני אוהבת טבע ופרחים ונותנת לי לייבש פרחים ועשבים, לרבקה לא היו ילדים והייתי עבורה, כמו ילדתה. הקשר עם רבקה נשאר עד יומה האחרון, ואחרי שבעלי נפטר, היא הייתה מזמינה אותי אליה בכל שבוע, כדי לעשות איתה את השבת". ב-1938 נפטר סבה של חולדה, גבריאל שפירא ונקבר בבית העלמין בעתלית והוא בן שבעים ושש במותו. רעייתו של גבריאל טובה (גיזלה) שפירא נפטרה בכו' מנחם אב תש"ז (1947) אף היא בשנת 76 לחייה ונקברה ליד קבר בעלה של גבריאל. בבית העלמין בעתלית קבורים רבים מבני משפחתה של חולדה ובניהם אמה חנה הופמן שהייתה מילדי עתלית הראשונים ונפטרה בשנת 1970 והיא בת 68. כן קבור במקום אחיה הגן הופמן ובני משפחה רבים נוספים.

את פעילותה ההתנדבותית ירשה חולדה מסבה וסבתא ומהוריה. "זה החינוך שקיבלתי במשפחתי. מסבא וסבתא למדנו לעזור לחולים ולנזקקים, ומאבא ואם למדנו לתת למען הזולת", אומרת חולדה. "סבא נהג להחזיק את ספר התנ"ך וללמד אותנו על פיו מה היא 'ואהבת לרעך כמוך' - והזכיר בכל הזדמנות את חשיבות העזרה לדל, לגר וליתום. סבי, סבתי והוריי נהגנו באופן קבוע לארח בחגים עניים ונזקקים", היא מספרת. "לא פעם נשלחנו אנו הילדים על-ידי עם צלחת אוכל לתת לנזקקים ולקשישים".

משפחתה של חולדה נטלה חלק פעיל בהברחת מעפילים לארץ ישראל. בית המשפחה שכן ליד הים מול חוף עתלית, אביה דב הופמן ממייסדי חברת המלח היה, כך מספרת, חולדה, "איש אמיץ וחזק והיה שוחה עד לספינות המעפילים שהגיעו והיה מוריד משם מעפילים בשחייה לעבר החוף. אימא ונשות חברת המלח הכינו בעבורם אוכל, בגדים וציוד. ואני ואחי שלמה והגן התנדבנו לתרום עבורם צעצועים". כשהייתה בת 14 התלוותה אל אחיה שלמה הופמן שהיה איש "ההגנה". הוא לקח אותה עם קבוצת נערים למקום באזור הכרמל כדי להשביעם לארגון "הגנה". המשביע היה משה סנה מראשי "ההגנה". סנה אמר שאם כבר הילדה הגיעה שתושבע גם היא ל"הגנה", וכך היה. ב-1942 בהיותה בת 16 עברה חולדה לחיפה ולמדה בתיכון למסחר "מעלה" בחיפה ששכן באזור רחוב החלוץ ("אימא שלי עודדה אותי ללכת לבית ספר זה ואמרה שאדם צריך לדאוג למקצוע ולפרנסה"). ב-1946 והיא בת 20 החלה חולדה לעבוד כמזכירה בחברת 'עמיר' של התאחדות האיכרים בחיפה. מספרת חולדה: "בתקופת מלחמת העצמאות הייתי במטה הפלוגה המיוחדת שלחמה לשחרור חיפה, שימשתי נשקית וקשרית, והייתי מן הנשים היחידות באזור הקרבות בעיר.

עם קום המדינה התגייסה חולדה הופמן (גורביץ) לחיל-הים. "בהתחלה לא רצו לגייס אותי בטענה שאני "חיונית למשק" בעבודתי בחברת "עמיר" של התאחדות החקלאים אולם אני התעקשתי לגייס אותי. נסעתי למטה חיל-הים בתל אביב, ושם הסברתי להם כי בילדותי בעתלית למדתי לשחות ולצלול ולבסוף קיבלו אותי כמדריכת ספורט בקורס קצינים של חיל-הים ביפו. ואחר-כך הייתי בין משתתפות הקורס הצבאי הראשון לפיזיותרפיה, והתחלתי לטפל בחיילים פצועים בבסיס חיל-הים בבת גלים. אני למעשה בין חמש החיילות הראשונות של חיל-הים", אומרת חולדה בגאווה לא מוסתרת. לאחר שחרורה מהשירות הצבאי חזרה לחיפה לעבוד בהתאחדות האיכרים ובשעות הפנאי התנדבה לפעילות והדרכת ילדי עולים במחנות שער העלייה, מחנה דוד וואדי סליב. כשהיא מפעילה מאות בני-נוער במשימות התנדבות ובפעילויות חברתיות שונות.

ב-1954 נישאה חולדה חברת "ההגנה" לעו"ד בן עמי גורביץ, איש האצ"ל בן למשפחת מקימי ראש-פינה. בן עמי גורביץ היה בנו של הרופא מישה גורביץ, רופא מומחה שפעל ב-1926 בחברון. "הוא חיזר אחרי כמו בסרטים", אומרת חולדה. "התחתנו בחתונה צנועה בבית הכנסת ברחוב הרצל, גרנו בדירה ברחוב שפירא 11 קומה ד'. חלק מהדירה שימשה למשרד של בן עמי וחלק למגורים ולינה. אני ובעלי, בן-עמי גורביץ הקמנו אגודות ידידות עם מדינות שונות בעולם, ביניהן "המרחב", לעמים הלא-ערבים במזרח התיכון, ו"אגודת ידידות ישראל-צרפת", והתנדבנו בגופים ציבוריים שונים. בן עמי חלה במחלה והוא עבר שני ניתוחים ובאחד הניתוחים, שלא נעשה כנראה כראוי, כך אומרת לי חולדה, "נגרם לו כנראה נזק והחמרה במצבו הבריאותי". ב-1964 שלושה ימים לפני פסח, בן עמי גורביץ הלך לעולמו. לפני מותו ביקש מרעייתו חולדה שתמשיך לעסוק בפעילות ההתנדבות שלה. חולדה המשיכה בפעילותה ההתנדבותית והקדישה זמן רב לפעילות למען חיילי צה"ל. היא אימצה יחידות צה"ל בעיקר במוצבי הגבול, ובניהם יחידות של חיילים בדואים, דרוזים וצ'רקסים וארגנה להם אירועי תרבות. במקביל היא עבדה במשרד שמאים של חבר של בעלה משרד גדליהו גונן בחיפה. לאחר מלחמת יום כיפור פרשה מעבודתה במשרד השמאות והקדישה את כל זמנה ומרצה להתנדבות למען פצועי צה"ל. מספרת חולדה: "ארגנתי בבית החולים רמב"ם קבלות שבת, טקסי חגים וימי הולדת והכל כדי לשמח את פצועי ונכי צה"ל. היא אף מכרה רכוש אישי שלה כדי לממן את פעילותה ההתנדבותית. לא לשווא כונתה חולדה בתואר "אם הפצועים". כינוי נוסף בו היא מכונה הוא "המלאכית בלבן" וזאת משום שנהגה תמיד ללבוש בגדים בצבע לבן וסרט לבן על ראשה. כששאלו אותה מדוע דווקא לבן היא השיבה "לבן זה הכי פשוט צנוע וסולידי". כששאלתי אותה מה מניע אותה בכזו מסירות ובמשך כל כך הרבה שנים להתנדבות זו, היא השיבה "אני מתנדבת, מכיוון שאני אוהבת את ארץ ישראל ועם ישראל, וצה"ל זה נכס, כל אזרח במדינה, יהודי או לא, חייב לכבד את צה"ל, להושיט לו יד ולעזור לו. אני מודה לאלוהים שיש לי כוח לשמח את החיילים". חולדה נשאה בתפקידים ציבוריים שונים ובהם: יו"ר ארגון נשי "חירות", חברת מועצת העיר חיפה, חברת הנהלה במרכז היהודי-ערבי "בית הגפן". חולדה הוזמנה להרצות באוניברסיטאות ואגודות לא יהודיות בחו"ל למען עם ישראל וארץ ישראל. כמו-כן הרצתה בפני נוער ותלמידי בית ספר, כתבה מאמרים והסבירה את עמדת ישראל. בספטמבר 2020 חנכה עיריית חיפה טיילת על שמה של חולדה גורביץ בחוף בת גלים. חולדה השתתפה בטקס חנוכת הטיילת על שמה והתכבדה בהסרת הלוט משלט הטיילת. הלוויתה של חולדה גורביץ התקיימה ב-17.1.24 בבית העלמין הישן, חוף הכרמל.