בית המשפט העליון ביטל (7.3.24) את החלטתם של השרים שלמה קרעי ודוד אמסלם להדיח את יו"ר חברת דואר ישראל, מישאל וקנין. השופטים הבהירו בדיון שזו כוונתם, אך שר התקשורת והשר הממונה על רשות החברות הממשלתיות עמדו על מתן פסק דין. היועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה, תמכה בקבלת עתירתם של וקנין וחברת הדואר.

מינץ: ההליך לא עמד בהוראות החוק

השופט דוד מינץ עומד על הוראות הדין המגדירות את רשימת המצבים שבהם דירקטור בחברה ממשלתית יחדל לכהן לפני תום התקופה לה נתמנה. לדבריו, רשימת העילות הקונקרטיות מתכתבת עם החשש מפגיעה בשיקול דעתם העצמאי של דירקטורים. השרים לא הוסמכו לפטר דירקטור בכל עת לפי שיקול דעתם, אלא רק בהתקיים אחת מהנסיבות שנקבעו בדין, וזאת משום שדירקטור חייב לפעול בצורה עצמאית ובמנותק מהשר. עוד אומר מינץ, כי לצורך הפעלת הסמכות להעברת דירקטור מתפקידו משום שאינו ממלא את תפקידו כראוי - העילה עליה נסמכו קרעי ואמסלם, אשר טענו שמצב חברת הדואר בכי רע, במיוחד בתחומי ההכנסות והשירות - נדרשת הנחת תשתית מוצקה, מבוססת וברורה בדבר סטייה מההתנהלות המצופה מדירקטור. תשתית זו צריכה להתייחס לתפקודו המקצועי של הדירקטור, ולצידה יש צורך בהתייעצות אמיתית וכנה עם רשות החברות הממשלתיות ובחובת שימוע לדירקטור לפני קבלת ההחלטה. במקרה של וקנין ברור לחלוטין, כי נפלו פגמים משמעותיים בהחלטה להדיחו וההליך שביצעו קרעי ואמסלם לא עמד בהוראות החוק. קרעי הודיע לווקנין כבר בחודש מרס 2023 על כוונתו להעבירו מתפקידו (ולכן אין אמת בטענתם של קרעי ואמסלם כאילו ההחלטה התקבלה רק חודשים מאוחר יותר או שהייתה זו רק "שיחת מסדרון"); התשתית העובדתית שהוצגה ברקע להודעה זו הייתה חלשה ביותר; הליכי ההיוועצות הם הרשות והשימוע עם וקנין שנעשו לאחר מכן היו למראית עין בלבד. "מדובר בתמונה חריגה וברורה שאינה משתמעת לשני פנים", קובע מינץ.

עמית מפריך את הנימוקים

השופט יצחק עמית אומר כי הדחתו של וקנין הייתה חריגה ביותר ובלתי סבירה באופן קיצוני בשל מספר טעמים, ביניהם: אי-קיום חובת היוועצות של קרעי עם רשות החברות הממשלתיות במועד (עילה העומדת בפני עצמה); העיתוי הרגיש של קבלת ההחלטה, בשעה שחברת הדואר ניצבת בישורת האחרונה לפני הפרטתה, כך שהיא עלולה לפגוע במהלך זה - עיתוי ההופך אותה לבלתי הגיונית; התנגדותו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ, להעברתו של וקנין מתפקידו בעיתוי הנוכחי; והתעלמותם של קרעי ואמסלם מעמדתה של רשות החברות הממשלתיות, שהתנגדה לאורך כל הדרך למהלך ההדחה. עמית גם מפריך אחד לאחד את כל הנימוקים שהעלו קרעי ואמסלם, ולמעשה קובע כי הם מנוגדים לעובדות ולמציאות. הוא מעיר, כי מקרה זה מלמד, כי טוב עשה בג"ץ כאשר ביטל את התיקון שמנע ממנו להשתמש בעילת הסבירות. עמית מדגיש את חריגותה של הסנקציה שנבחרה - העברת יו"ר דירקטוריון מתפקידו - שלא ננקטה מעולם לאורך 50 שנותיו של חוק החברות הממשלתיות, והעובדות מלמדות שלא היה כל מקום לנקוט בה דווקא נגד וקנין. סנקציה מרחיקת לכת זו ננקטה כצעד ראשון, מבלי שמוצו קודם לכן אמצעים מתונים יותר, כגון דרישה מן הדירקטוריון לדון בנושאים שמציגים לו השרים. עמית מבהיר, כי משרת יו"ר דירקטוריון של חברה ממשלתית אינה משרת אמון, ויו"ר הדירקטוריון אינו בגדר "פקיד" עושה דברו של השר הממונה. "חובת האמונים של יו"ר דירקטוריון חברה ממשלתית אינה כלפי השר אלא כלפי החברה, ועליו להפעיל שיקול דעת עצמאי לטובת החברה בפעילותה העסקית השוטפת", הוא מדגיש. על-רקע זה, עומד עמית על החשיבות הרבה בביצור עצמאותם של נושאי המשרה בחברות הממשלתיות.

כבוב: גם דיני התאגידים

השופט חאלד כבוב הוסיף מספר הערות בנוגע לטיבן של החברות הממשלתיות, בשים לב לתפקידן המרכזי בכלכלה הישראלית. הוא מציין את בעיית הנציג הייחודית לחברות אלו, הנובעת מהנורמות הדואליות החלות עליהן (כחברות עסקיות וכזרוע של הממשלה). לשם התמודדות עם בעיות אלו, אומר כבוב, הוטל על רשות החברות הממשלתיות תפקיד מרכזי בפיקוח ובקרת פעילותן של חברות אלו, וניתנו בידה סמכויות מתאימות לשם כך. התנהלותם של קרעי ואמסלם אינה הולמת את מעמדה וחשיבותה של הרשות, ודרך קבלת ההחלטות בעניינו של וקנין עמדה בניגוד לעקרונות הדין, אומר כבוב. "לא זו בלבד שנפלו פגמים מינהליים בהליך קבלת ההחלטה בענייננו, אשר די בהם כדי להצדיק את קבלת העתירה; אלא גם, שהליך קבלת ההחלטה מעורר שאלות כבדות משקל בהיבט התאגידי". האופן בו נהגו קרעי ואמסלם עם עמדת הרשות "איננו נכון ואיננו רצוי, והוא מעורר לטעמי תמיהה רבה", אומר כבוב. את וקנין והדואר ייצגו עוה"ד גיורא ארדינסט, עמיחי וסרטיל, אוהד מייזליק וסער ענבר בן-זאב; את קרעי ייצגו עוה"ד הלל ברק ומאור קייקוב; את אמסלם ייצג עו"ד אפרים דמרי; ואת מיארה - עוה"ד ערין ספדי-עטילה ומתניה רוזין. קרעי הגיב במתקפה בוטה על השופטים, טען שהם נטלו לידיהם את האחריות לתקינותם של שירותי הדואר ושפסק הדין הוא "הפרה יסודית היורדת לשורש המשטר הדמוקרטי בישראל. נתקן בעזרת ה'". יצוין, כי קרעי לא התייחס לקביעות העובדתיות של בית המשפט, לפיה הנימוקים שלו ושל אמסלם להדחתו של וקנין לא היו אמת, וגם התעלם מכך שבית המשפט הציע שהעתירה תתקבל בלא צורך בפסק דין (אשר מפרט את הכשלים, הפרות החוק ואי-אמירת האמת של השרים).