עוד הדגימה מימון-בלאו את הקשר ההיסטורי שיש בין הגשת תביעות נזיקין לקידומם של מנגנוני פיצוי נזיקיים. גם בפרשה זו, הסבירה, התביעות היו הגורם שקידם את החלטת ממשלה 821 בעניין פרשת ילדי תימן. לדבריה, ההחלטת הממשלה לכשעצמה אומנם העניקה פיצוי כספי מסוים למשפחות, שניתן לומר שעצם הפיצוי הוא הכרה משתמעת מסוימת, אך בפועל אין בהחלטה כל הכרה או נשיאה באחריות, שלה כל כך מצפות המשפחות במשך עשרות שנים. בכך הייתה ההחלטה, כפי שכינתה זאת המרצה, בבחינת "הכרה עקרה".
ההרצאה הסתיימה בקריאה לתהליכי צדק מעברי, שיכללו ועדות אמת ופיוס, שיאפשרו למשפחות לספר את סיפורן ולקבל הכרה בסבלן. הד"ר מימון-בלאו הדגימה את הצורך במציאת פתרון שאינו כספי בלבד בפרשה זו, אלא תהליך צדק מעברי הכולל גם אמת, פיוס ובסופו של דבר גם פיצוי וקראה לממשלה ליזום תהליכים אלו, ולמצוא פתרון שיאפשר למשפחות להגיע לסגירת מעגל ולהחלמה, כלשונה.