מספר המצלמות גדל מאוד מאז תחילת העשור הקודם, ואנגלמן מביא מספר דוגמאות: 3,800 בירושלים (פי 47), 3,800 גם בבאר שבע (פי 271), 2,820 בפתח תקוה (פי 67). אנגלמן מגלה, כי 45-25 אחוזים מן המצלמות ברשויות שנבדקו יכולות לבצע תצלומי תקריב למרחבים פרטיים תוך פגיעה בפרטיות התושבים, וזאת בניגוד לחוק. נכון לשנה שעברה, 40 רשויות יצרו חיבור קבוע בין המשטרה לבין המצלמות שלהן, שבאמצעותו המשטרה יכולה לצפות בזמן אמת בצילומים. למרות זאת, טרם הסדירו משרד הפנים, המשרד לביטחון לאומי, משטרת ישראל ומרכז השלטון המקומי את התנאים בעניין השימוש של המשטרה במצלמות.

אנגלמן ממליץ "למשרד הפנים לפעול, בשיתוף משרד המשפטים, המשרד לביטחון לאומי והמשטרה, להוצאת חוזר מנכ"ל שירכז את כלל ההנחיות לרשויות המקומיות בנושא הצבת מצלמות מעקב במרחב הציבורי בתחומן, וינחה אותן כיצד לפעול באופן מעשי, בהתאם לניסיון הבינלאומי, בנושאים הנוגעים לשקיפות ויידוע הציבור; ביקורת פנימית; שמירת המידע המצולם; העברת המידע המצולם לגורמים פרטיים; בחינת אפקטיביות השימוש במצלמות; ופיקוח ובקרה על השימוש במצלמות. עוד מומלץ כי משרד המשפטים ישקול להסדיר בחקיקה את סוגיית השימוש במצלמות מעקב במרחב הציבורי".

ישראל הידרדרה בשנת 2023 (השנה בה הקימה ממשלת נתניהו את "המשרד לקידום מעמד האישה") 23 מקומות בדירוג השוויון המגדרי העולמי - מהמקום ה-60 למקום ה-83. בשנת 2021 השתכרו עובדות בשלטון המקומי רק 69% משכרם של העובדים. מבין הנבחרים בבחירות המוניציפליות השנה, רק 20% הן נשים; רק ב-45% מהתאגידים העירוניים יש ייצוג הולם לנשים. למרות שנשים מהוות 74% מכלל עובדי הרשויות, שיעורן בתפקידים הבכירים בהן לפני שנתיים היה 26% בלבד. משרד הפנים לא פעל ליישום ההמלצות של הוועדה לקידום נשים בשלטון הציבורי משנת 2018 ושל צוות המדיניות שהקים בנושא "איתור, גיוס וקידום נשים לתפקידי ניהול בכירים ברשויות המקומיות" משנת 2021. הוא לא פרסם הנחיות לגבש מדיניות לקידום הייצוג ההולם, בפרט בדרג ניהול הביניים ובדרג הניהול הבכיר, ולרבות איתור יזום של מועמדות לתפקידים בהם נמצא תת-ייצוג משמעותי. המשרד לא קבע מתווה לפיקוח ולבקרה על קיום הוראות הדין, ובכלל זה לא קבע חובות דיווח שיאפשרו לו לקיים מעקב ובקרה מועילים על קידום השוויון בדרגי ניהול הביניים והניהול הבכיר.

"יותר מ-40 שנה לאחר גלי העלייה הגדולים של יהודי אתיופיה לישראל, עדיין מסתמנים פערים משמעותיים בכל תחומי החיים בין יוצאי אתיופיה לשאר האוכלוסייה היהודית בישראל. בשלהי שנת 2016 הוחל בהפעלת התוכנית הדרך החדשה - התוכנית הממשלתית החדשה לשילוב יוצאי אתיופיה, המבוססת על כמה החלטות ממשלה בנושא. יעדה של התוכנית, המבוצעת בשיתוף משרדי הממשלה והרשויות המקומיות, הוא השילוב המיטבי של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית בתחומי הלימודים וההשכלה, התעסוקה, הדיור, המשפחה והקהילה, וכן קידום המעורבות החברתית והאזרחית של יוצאי אתיופיה. "כדי שניתן יהיה ליישם את התוכנית בכלל תחומי החיים נדרשים משרדי הממשלה, והרשויות המקומיות בפרט, לגלות מעורבות עמוקה בנושא ובכלל זה לבצע מיפויים, לקבוע תוכניות פעולה ולבצען, להקצות תקציבים ולמצות את ניצולם ולבצע מעקב ובקרה רציפים, בהובלת מטה היישום של התוכנית לשילוב יוצאי אתיופיה שהוקם במשרד ראש הממשלה. בשנים 2022-2016 חמישה משרדי הממשלה תקצבו את הרשויות המקומיות המשתתפות בתוכנית הדרך החדשה בסכום כולל של 203 מיליון שקל, ואולם ההעברות אליהן בפועל הסתכמו ב-136 מיליון שקל בלבד". אנגלמן מציג מספר נתונים על הפערים: ההכנסה הממוצעת של משק בית בקרב יוצאי אתיופיה היא 15,852 שקל בחודש - 30% פחות מאשר בכלל האוכלוסייה. ב-17 מבין 30 הרשויות המקומיות המשתתפות בתוכנית "הדרך החדשה", שמטרתה כאמור קידום יוצאי אתיופיה, מספרם בקרב עובדי הרשות נמוך מחלקם באוכלוסיית המקום. רק 54% מתלמידי י"ב יוצאי אתיופיה קיבלו בשנת 2022 תעודת בגרות העומדת בדרישות הסף של האוניברסיטאות - לעומת 75% בכלל תלמידי החינוך העברי.

בשנים 2023-2012 נהרגו עשרה ילדים במהלך בילוי בגני משחקים - אולי המקום האחרון שעל-פי ההיגיון אמור להיות קטלני. באותו עשור הגיעו לחדרי מיון 14,000 ילדים שנפגעו בגני המשחקים, 81% מהם - בשל נפילה, מכה או חבלה. החלטות מכון התקנים מחייבות את הרשויות המקומיות שהיתר התחזוקה של הגנים יהיה על שמותיהן - אבל רק 37 מבין 257 הרשויות עומדות בדרישה זו.

המשרד להגנת הסביבה מעריך, כי מדי שנה מתים 400 ישראלים כתוצאה מנזקים עקיפים של מפגעי רעש. מפגעים כאלה הם הנושא השני בשכיחותו בפניות למשטרה (אחרי עבירות תנועה): 657,000 פניות בין ינואר 2021 ליוני 2023. בשנת 2022 הובילו 15% מהפניות להטלת קנסות. מדינות האיחוד האירופי נדרשות למפות את מפגעי הרעש, להכין תוכניות פעולה להפחתתם ולמסור לאיחוד אחת לחמש שנים דיווח על מידת חשיפתם של התושבים לרעש ממקורות עיקריים. בישראל, לעומת זאת, לא קיימת חובה למפות את מפגעי הרעש, ולא חלה על הרשויות המקומיות החובה להכין תוכניות פעולה להפחתתם. למשרד להגנת הסביבה אין מדיניות כתובה לצמצום החשיפה למפגעי רעש, למעט בנוגע למיזם "ערים שקטות". המשרד לא ערך מיפוי של מפגעי הרעש ולא פיתח בסיס נתונים שלהם במישור הארצי, המחוזי והמקומי. קיימת חפיפה בין שורה של גורמים האמורים לטפל במפגעים אלו (המשטרה, הרשויות המקומיות, המשרד להגנת הסביבה ובתי המשפט), אך איש אינו מסביר לציבור לאן לפנות.

חוק חופש המידע חל על 2,014 רשויות ציבוריות, אולם סמכויות היחידה הממשלתית (במשרד המשפטים) חלות על 91 (5%) בלבד מכלל הרשויות הציבוריות (31 משרדי ממשלה ו-60 יחידות סמך). על יתר 1,923 הרשויות הציבוריות (95%), ובהן 257 הרשויות המקומיות (13%), הן אינן חלות. 25 שנים מאז חוקק חוק חופש המידע ו-11 שנים מאז הוקמה היחידה הממשלתית, לפיכך, ל-95% מרשויות אלו אין גוף מאסדר שיבטיח שהן פועלות ליישמו בצורה מיטבית. אופן הקמתה של היחידה הממשלתית לא אפשר להקנות לה סמכויות אסדרה כלפי הרשויות המקומיות וכלפי רשויות ציבוריות שאינן משרדי ממשלה ויחידות סמך. על-פי תפיסת משרד הפנים, הוא אינו מוסמך על-פי חוק לשמש גוף מאסדר בתחום חוק חופש המידע ברשויות המקומיות, ובמקביל הוא מתנגד לקביעת גוף אחר שיעשה זאת. אנגלמן מדגיש, כי שקיפות הפעילות ברשויות המקומיות צריכה להיות אינטרס ראשון במעלה של משרד הפנים כמי שאחראי לתפקודן התקין, אך המשרד תורם לכך שאין שום גוף המאסדר זאת. אולם בהתנגדותו למילוי התפקיד בעצמו ואף למינוי גורם אחר שימלא אותו תרם משרד הפנים במו ידיו משרד המשפטים בחן במהלך השנים את מעמד היחידה הממשלתית וסמכויותיה, לאחרונה ב-2018, אך בשל התנגדות משרד הפנים לא הורחבו סמכויות היחידה ולא הוחלו על הרשויות המקומיות.

חוק שוויון זכויות לבעלי מוגבלות קובע, כי הללו זכאים לנגישות למקום ציבורי ולשירות ציבורי. הנגישות חלה הן על הנגשתם של מבנים, תשתיות וסביבה (מתו"ס) והן על הנגשת השירות. אנגלמן מצא, כי 60% ממבני הציבור ברשויות המקומיות ו-58% ממוסדות החינוך לא היו מונגשים בספטמבר 2020. באותו מועד, 237 מבין 256 הרשויות לא עמדו באופן מלא בדרישות החוק להנגשת מתו"ס. 91% מן הרשויות הצטרפו למתווה שנכלל בחוק ההסדרים לשנת 2021, ולפיו יוכלו לפרוס את ההנגשה עד 2026; רק 12% מהרשויות השלימו את ההנגשה עד 2023.

היטל ההשבחה מהווה מקור הכנסה חשוב של הרשויות המקומיות ומסתכם במיליארדי שקלים בשנה. הממשלה החליטה ב-2021 להקים ועדה ציבורית לבחינת מנגנון היטל זה, אך היא לא הוקמה. באופן בלתי מפתיע, קיים פער בין ההכנסות מן ההיטל בהתאם לדירוג החברתי-כלכלי של הרשויות, אך היקפו אולי מפתיע - פי 15. ברשויות החזקות ההכנסה הממוצעת ממנו היא 8,500 שקל לתושב, ובחלשות - 560 שקל. הרשויות החזקות נהנות מ-40% מכלל ההיטלים, למרות שאוכלוסייתן היא רק 13% מאוכלוסיית המדינה. האמצעים לגישור על פערים בהכנסות בין רשויות מקומיות שמיישם משרד הפנים - מענק האיזון והקרן לצמצום פערים - אינם מביאים בחשבון את תקבולי הרשויות מהיטל השבחה. זאת, על-אף הפערים של מאות אחוזים בסכומי התקבולים לתושב בין רשויות מקומיות באשכולות חברתיים-כלכליים ופריפריאליים שונים, ואף שהתקבולים מסתכמים במיליארדי שקלים. גם ההליך עצמו בעייתי: ב-95% מהמקרים הפחיתו השמאים המכריעים את שומות ההשבחה הוועדות המקומיות לתכנון ובנייה. ב-70% מהמקרים ההפחתה הייתה של יותר מ-25% והשיעור הממוצע שלה עמד על 36% (במדגם אקראי של החלטות בשנת 2022). הדבר מלמד, כי הרשויות מנסות - אולי ב"שיטת מצליח" - לגבות הרבה יותר מן המגיע להם, וכי מי שמתעקש על בדיקה אובייקטיבית יוצא נשכר. החיסרון הוא הזמן: בממוצע נדרשות שנתיים להכרעה בערר במחוז תל אביב, ובשנה שעברה טרם הסתיימו במחוז זה 73% מהעררים שהוגשו בשנים 2022-2018.