בית הדין מסכם, כי הכיבוש ומעשיה של ישראל ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים מנוגדים לחוק הבינלאומי, ואומר שהוא רואה בדאגה את הרחבת פעולותיה של ישראל. הוא עומד במפורש על מינויו של בצלאל סמוטריץ' לשר במשרד הביטחון האחראי על ההתנחלויות והרחבתן, ומזכיר את ההחלטות האחרונות להקמת אלפי יחידות דיור ביו"ש ובמזרח ירושלים. בפועל, קובע בית הדין, ישראל פועלת לסיפוח קבוע של יו"ש ומזרח ירושלים, ואין זה משנה האם מדובר בסיפוח בפועל או בסיפוח משפטי. הוא מזכיר שישראל החילה על מזרח ירושלים את החוק שלה ולאחר מכן סיפחה אותה, נוטלת לידיה נכסי נפקדים בעיר, מאות אלפי יהודים התיישבו בחלק זה של העיר ורואה את הפלשתינים בה כזרים. בהתייחסו להתנחלויות מצטט בית הדין את חוק יסוד הלאום, הרואה בהתיישבות היהודית בארץ ערך לאומי ומבטיח לעודד אותה. לדבריו, מדובר בסיפוח בפועל של שטחים לישראל, תוך הפרת זכותם של הפלשתינים לריבונות על משאבי הטבע שלהם. עוד הוא עומד על הקמת חומת ההפרדה, ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל ועוד וקובע, כי כל אלו שקולים כסיפוח, מטרתם להיות תמידיים והם יוצרים שינוי בלתי הפיך בשטח. מכאן עובר בית הדין לשאלה האם צעדיה של ישראל ביו"ש ובמזרח ירושלים הם מפלים כנגד הפלשתינים, וזאת בהיבטים של החלת החוק הישראלי, ההתנחלויות והריסת בתים פלשתינים (מסיבות ביטחוניות או תכנוניות). מסקנתו היא, שחלק ניכר מהחקיקה והפעולות של ישראל מתייחסים לפלשתינים בצורה שונה ופסולה, בשל העדר קריטריונים ומטרות מוצדקים. ההגבלות השיטתיות על הפלשתינים מהוות אפליה שיטתית על בסיס גזע או לאום, קובע בית הדין. הוא נמנע מלקבוע שמדובר באפרטהייד. מעשיה של ישראל מנעו מהפלשתינים במשך עשרות שנים את זכותם להגדרה עצמית ויקשו עליהם לממש אותה בעתיד, ממשיך בית הדין. מדובר בהפרה של האיסור על תפיסת שטחים בכוח ובסיפוח של חלקים מיו"ש וירושלים; ישראל אינה זכאית לריבונות או למימוש ריבונות על השטחים. לא ניתן להותיר את האוכלוסייה המקומית תקופה ארוכה בחוסר ודאות, וישראל אינה יכולה להציב תנאים למימוש זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית, אומר בית הדין. לדברי בית הדין, יש לכך השלכה ישירה על החוקיות של המשך אחזקתה של ישראל בשטחים, ונוכחותה בהם היא בלתי חוקית והפרה של חובותיה הבינלאומיות. הוא קובע, כי הסכמי אוסלו אינם מתירים לישראל לספח חלק מן השטחים או נוכחות קבועה בהם לצרכים ביטחוניים. לישראל יש מחויבות להביא את נוכחותה בשטחים לסיומה מהר ככל האפשר. היא מחויבת להפסיק את פעולותיה הבלתי-חוקיות: להפסיק מיד את ההתנחלויות, לבטל את כל החוקים והתקנות – כולל אלו המפלים את הפלשתינים ואלו שמטרתם לשנות את האופי הדמוגרפי של השטחים. עליה לשלם פיצויים מלאים לכל מי שנפגעו ממעשיה הבלתי-חוקיים, כולל החזרת האדמה ונדל"ן אחר שהופקעו מהפלשתינים מאז 1967 ואת כל המטלטלין שנלקחו מאז. יש לפנות את כל המתנחלים מכל ההתנחלויות, להרוס את חלקי גדר ההפרדה שבשטחים פלשתינים, ולאפשר לכל הפלשתינים שעזבו את יו"ש לחזור לבתיהם. במקביל, חייבת ישראל לכבד את זכות הפלשתינים להגדרה עצמית. בנוגע לזירה הבינלאומית אומר בית הדין, כי העצרת הכללית ומועצת הביטחון צריכות לפעול לסיום הכיבוש הישראלי ולהגדרה עצמית לפלשתינים, וכי כל המדינות צריכות לשתף פעולה עם האו"ם בתחום זה. אסור להן להכיר בכל שינוי שעושה ישראל בשטחים, כולל במזרח ירושלים, אלא אם הצדדים יסכימו על כך. כל המדינות מחויבות שלא להכיר במצב שנוצר כתוצאה מהנוכחות של ישראל בשטחים ושלא לסייע להמשך הנוכחות. עוד אומר בית הדין, כי על כל המדינות לוודא שישראל מצייתת לכללי אמנת ז'נבה בנוגע לשטחים כבושים; אותה חובה חלה על מוסדות בינלאומיים, לרבות האו"ם, לנוכח החומרה של ההפרות. הצעדים המדויקים לסיום הכיבוש הם עניין לדיון במועצת הביטחון ועצרת האו"ם, ועליהן להחליט כיצד לפעול בהתחשב בחוות הדעת.