נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, ורדה וירט-ליבנה, הורתה לרשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים להחזיר לעבודתו חושף שחיתות - שמונה שנים לאחר פיטוריו. זוהי החלטה נדירה, הן מבחינת הצעד עצמו והן מבחינת הזמן שחלף. וירט-ליבנה גם מרחיבה את היכולת להחזיר חושפי שחיתות למשרותיהם וממליצה למשרד מבקר המדינה להאיץ את הטיפול בעניינם. אלי ירושלמי היה רכז בכיר ביחידת מינהל אכיפה וזרים בלשכת הרשות בחולון ועסק בתחום האזרחים הזרים. בשנת 2010 פנה ירושלמי למבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס, והתלונן על מספר מקרים של יחס לקוי למהגרים. למרות בקשתו לשמור על חיסיון שמו, התשובה לפנייתו נשלחה למקום עבודתו. בשנים 2012-2011 שלח ירושלמי תלונות נוספות, בהן העלה גם חשדות לפלילים מצד עובדים ברשות, אם כי הן לא הובילו להליכים כלשהם. בשנת 2012 התלונן ירושלמי בפני המבקר דאז, יוסי שפירא, על התנכלויות ורדיפות ואף טען שהוא חושש לחייו בעקבות תלונותיו. בשנת 2014 קבע שפירא, כי יש להעניק לירושלמי צו הגנה, אך מאחר שלא נמצאה לו משרה חילופית - הורה לפצות אותו ב-24 חודשי שכר. שנתיים מאוחר יותר הגדיל שפירא את הפיצוי ל-36 חודשים וירושלמי קיבל 214,000 שקל. בשנת 2017 הגיש ירושלמי תביעה להשיבו לעבודתו או לפצותו ב-400,000 שקל, וכן תבע פיצוי נוסף בסך 1.2 מיליון שקל. בית הדין לעבודה בתל אביב הציע למדינה לנסות למצוא לו משרה, אך היא סירבה וחויבה לפצותו ב-65,000 שקל. וירט-ליבנה קיבלה חלקית (7.8.24) את ערעורו של ירושלמי וכאמור הורתה להשיבו לעבודה, בלא לשנות את הפיצוי שנפסק לו. וירט-ליבנה אומרת כי החוק אינו מסביר כיצד ניתן להחזיר את העובד למשרה אחרת, שכן בית הדין אינו יודע מהי מצבת המשרות אצל המעסיק. אולם, היא קובעת שיש לפרש את החוק בצורה שניתן יהיה ליישמו: "בית הדין רשאי להורות על השבת העובד לעבודתו בדרך המתאימה, בין אם מדובר בהשבתו לאותו תפקיד או לתפקיד אחר או בדרך מתאימה אחרת שימצא לנכון בית הדין". במקרה של ירושלמי ניתן להשיבו לתפקידו הקודם, שכן רוב בעלי התפקידים שהיו מעורבים בפיטוריו שוב אינם מכהנים בתפקידים אלו ולא נטען שהחזרתו תפגע בעובד המאייש את המשרה כיום. בעניין חלוף הזמן אומרת וירט-ליבנה, כי "קיים פער זמנים אינהרנטי כאשר מדובר בחושפי שחיתויות. בבחינת לוחות הזמנים עד למתן פסק דין זה ניתן לראות שלמעשה כמעט בכל מקרה של חופשי שחיתויות יווצר פער זמנים משמעותי עד להשבתו של העובד לעבודתו, ככל וזה נאלץ לעבור בכל הערכאות אשר עשויות להעניק לו סעד זה". אם חלוף הזמן יילקח בחשבון - הסעד של השבה לעבודה יהפוך לאות מתה. וירט-ליבנה מוסיפה: "ייטיב המבקר לעשות אם ייבחן עניין זה לעומקו בניסיון לייצר מנגנון שיביא לצמצום תקופת הטיפול בעניינם של חושפי שחיתויות. כפי שניתן לראות בהתאם לחקיקה בנושא, מבקר המדינה מהווה קו ההגנה הראשון לעובדים חושפי שחיתויות. במצב דברים זה יש לפעול לבירור מהיר של החקירה בעניינם של העובדים המבקשים הגנה מכח החוק ובפרט בכדי למנוע מצב של סיום ההעסקה באופן שיקשה בהמשך על מתן סעד אכיפה, שכן שמירה על מקום עבודתו של העובד צריכה להיות האינטרס הראשון במעלה בעניינים מסוג זה, עוד קודם לסעדים הכספיים אשר ניתן להעניק לעובדים אשר הביאו לחשיפת שחיתויות". השופט רועי פוליאק ונציגי הציבור ירון לוינזון ויעל עפרון הסכימו עם וירט-ליבנה. השופטת חני אופק-גנדלר סברה, כי יש להחזיר את ירושלמי לעבודתו רק אם קיים תקן פנוי. המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל. את ירושלמי ייצג עו"ד ערן גולן, את המדינה ייצג עו"ד יוסף מנסור, ואת התנועה לאיכות השלטון - עוה"ד רחל אל-שי רוזנפלד ותומר נאור.