שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, דחה (28.8.24) שתי עתירות נגד הסיוע הממשלתי לאשקלון במלחמת חרבות ברזל. עמית קבע, כי אין מקום להתערבות חריגה של בג"ץ בקביעת סדרי העדיפות בידי הממשלה ובהקצאות התקציב על ידה. אשקלון שוכנת שבעה ק"מ מצפון לגבול רצועת עזה וספגה מטחי רקטות בתחילת המלחמה; הגדרת "עוטף עזה" לצורכי פינוי וסיוע היא במרחק של עד ארבעה קילומטרים מהרצועה. הממשלה קבעה שבועיים לאחר פרוץ המלחמה, כי ניתן לפנות מאשקלון 70,000 איש (כמחצית מתושביה) - חסרי מיגון מספיק וקשישים. המפונים קיבלו סיוע עד סוף חודש נובמבר; הנחות בארנונה ובתחבורה הציבורית ניתנו רק למפונים ולא לכל תושבי אשקלון; הסיוע של הביטוח הלאומי בתחום התעסוקה לא הוענק להם; והמשטרה קבעה שמגורים באשקלון בפני עצמם אינם הצדקה למתן רשיון נשק. העותרים טענו שמדובר באפליה - הן בין תושבי אשקלון לבין תושבי יישובים אחרים, והן בינם לבין עצמם. עמית מעיר, כי לכאורה היה מקום לדחות את העתירות משום שהן כוללות נושאים שונים, אך בשל נסיבות המלחמה - הוא החליט לדון בהן לגופן. "נקודת המוצא היא היקף התערבותו המצומצם של בית משפט זה בכל הנוגע להחלטות ממשלה הנוגעות להתוויית מדיניות וסדרי עדיפות בנושאים כלכליים-חברתיים. כך על דרך הכלל, וכך במיוחד כאשר מדובר בהחלטה מקצועית שעניינה בסדרי עדיפות תקציביים וביטחוניים", אומר עמית. עמית מוסיף: "במקרה שלפנינו, החלטות הממשלה התקבלו וגובשו על-פי צרכי השעה, על בסיס שיקולים מקצועיים ביטחוניים, ציבוריים ותקציביים תוך מתן משקל להמלצות גורמי הביטחון הרלוונטיים. ההבחנה בין תושבי אשקלון לבין תושבי יישובים הממוקמים בטווח של עד שבעה קילומטרים מהגדר, מעוגנת בהחלטות הממשלה ונובעת משוֹנוּת רלוונטית בין העיר אשקלון ליישובים אחרים. "כפי שציינו משיבי המדינה, ההחלטה על פינוי התושבים מהאזורים שהחלטות הממשלה תקפות לגביהם, נבעה מצורך מבצעי ביטחוני שתכליתו הצלת חיים, בעוד שהעיר אשקלון קיבלה מענה ייעודי שונה, שלא חייב פינוי בפועל של כל התושבים. החלטות הממשלה גובשו על בסיס המלצת גורמים בכירים בצה"ל, תוך התחשבות במגבלות ובאילוצים שונים, וביניהם אילוצים תקציביים. "אין לומר כי החלטות אלה סטו מכללי מינהל תקין ומאמות המידה של המשפט הציבורי-המינהלי... כלל נקוט בידינו כי בית משפט זה אינו נכנס בנעלי הרשות ואינו ממיר את שיקול דעתם של גורמי המקצוע כל עוד אינם חורגים ממתחם הסבירות". קיים שוני רלוונטי בין אשקלון ליישובים אחרים, וקיים שוני בין האוכלוסיות השונות בתוך אשקלון - מקבל עמית את עמדת המדינה. הטענות ליישום לקוי של החלטות הממשלה לא הוכחו, וכך גם הטענה לאפליה בנוגע לרשיונות הנשק.

מהו "יישוב מפונה"

טענה נוספת של העותרים הייתה, שעצם פינוי חלק מתושבי אשקלון מעניק לכולם (ולא רק למפונים) את הזכות למענק העידוד מהביטוח הלאומי. עמית אומר, שאת המילים "יישוב מפונה" שבבסיס הסיוע, יש לפרש על-פי תכליתו (עידוד התעסוקה ביישובים שפונו) ותוך שימת לב לעלות התקציבית. הפרשנות התכליתית וההיסטוריה החקיקתית מלמדות שהכוונה הייתה רק למפונים, וגם כאן לא ניתן לומר שמדובר באפליה. לסיכום אומר עמית: "העותרים, תושביה של העיר אשקלון שלא פונו ולא היו זכאים לסיוע ולהטבות שנדונו בעתירות, חוו ועדיין חווים קשיים רבים בעת הזו. העסקים בעיר נפגעו, וניהול ענייני העיר ותושביה אינו כבימי שגרה... ממשלת ישראל היא זו הקובעת את סדרי העדיפות בנושאים כלכליים-חברתיים, תוך בחינת כלל השיקולים הנדרשים, הביטחוניים והתקציביים, ותוך התייעצות עם גורמי המקצוע, ולא מצאנו הצדקה להתערבות בית המשפט בסוגיה זו". השופטים חאלד כבוב ורות רונן הסכימו עם עמית. את העותרים - 1,200 מתושבי אשקלון - ייצגה עו"ד תמר קידר, את המדינה ייצגו עוה"ד ערין ספדי-עטילה ואבי טוויג, ואת עיריית אשקלון ייצגו עוה"ד אורטל בנאור ואייל אייזמן.