עורכי הדין יורם ל' כהן,
חגי אשלגי, אליעזר אשל ודנה לבנה-זמר חתמו על הסכם פסול עם לקוחותיהם, המהווה הפרה של חובת האמון כלפיהם. לפיכך, ההסכם בטל והם לא יקבלו 15 מיליון שקל ממכירת הנדל"ן שבבעלות הלקוחות. כך קובע (1.9.24) שופט בית המשפט העליון,
יחיאל כשר.
עורכי הדין חתמו בשנת 2009 על הסכם עם חברת יצחק בוכמן ובנו, שבשליטת האחיות רבקה בוכמן-רייפן, מלכה קנטור, דבורה בולרד ואורנה בוכמן. בהסכם זה שכרה חברת בוכמן את עורכי הדין ואת חברת הבנייה יאיר נצר, לשם השבחת נכס שבבעלותה בדרך אילת בתל אביב כך שניתן יהיה להקים עליו בניין למסחר ומגורים. התמורה לעורכי הדין נקבעה על 50% מעליית שווי הנכס, ולצד זאת ניתנה להם אופציה למכור את זכויותיהם לאחיות. עורכי הדין טענו, כי מדובר בהסכם שכר טירחה המותנה בתוצאות הטיפול.
בשנת 2015 ביקשו עורכי הדין לממש את האופציה והציגו חוות דעת לפיה שווי הנכס עלה פי עשרה ל-33 מיליון שקל, כך שהם זכאים ל-15 מיליון שקל. האחיות סירבו לשלם וביקשו מבית המשפט המחוזי בתל אביב לבטל את החוזה, בנימוק שבפועל מדובר בחוזה מסחרי שאסור לעורך דין לחתום עם לקוחו, ולחייב את עורכי הדין לפצותן במיליון שקל. השופט
מגן אלטוביה ביטל את החוזה בקובעו שהוא פסול, וחייב את האחיות לשלם לעורכי הדין שכר טירחה בסך 750,000 שקל.
כשר אומר במישור העקרוני, כי "הסכם אשר כריתתו, תוכנו או מטרתו, עומדים בסתירה לחובת האמון שחב עורך הדין ללקוחו, הינו הסכם פסול... שכן
עצם הרעיון שעורך דין יתקשר עם לקוחו בהסכם במסגרתו רוכש הוא טובת הנאה על חשבון לקוחו, הוא בבחינת תרתי דסתרי לחובת האמון המוטלת עליו. עם זאת, בהינתן שחובת האמון נועדה להגן על הלקוח מפני עורך דינו, מקום בו יעלה בידי עורך הדין להוכיח כי לקוחו נתן את הסכמתו המלאה והמיודעת להתקשרות בהסכם, לתוכנו ולמטרתו, בדרך כלל יהיה בכך כדי להכשיר את ההסכם.
"ואולם, כאשר הפרת חובת האמון תהא חריפה או עמוקה, הרי שאף אם יעלה בידי עורך הדין להוכיח כי ההתקשרות בהסכם נעשתה על בסיס הסכמתו המלאה והמיודעת של לקוחו, לא יהיה די בכך כדי להציל את ההסכם מהקביעה כי הינו הסכם פסול".
כשר מציין, כי בישראל אין איסור מפורש על עסקה מסחרית בין עורך דין ללקוחו וכי על המחוקק להסדיר נושא זה. עורך דין שומר נפשו ירחק מהתקשרות כזאת, מעיר כשר [שהיה עורך דין מוביל בתחום המסחרי לפני מינויו לבית המשפט העליון], ועד להסדרה חקיקתית - הוא מציע קווים שינחו את בתי המשפט בבחינת תוקפה של התקשרות מסחרית שכזאת:
- על עורך דין לתת ללקוחו גילוי מלא ביחס לכל המשתנים הנוגעים לעסקה זו. מלבד פרטי העסקה, גילוי זה צריך להתייחס גם לכך שעורך הדין הוא הצד שכנגד בעסקה או בעל אינטרס נוגד לאינטרס של הלקוח בה ומהותו המדויקת של אותו אינטרס.
- אם הלקוח מעוניין בעריכת העסקה, עורך הדין ייעץ לו על זכותו להיעזר בייצוג משפטי עצמאי ונפרד; ואם הלקוח מוותר על כך - יש לתעד זאת בכתב.
- תנאיה של העסקה חייבים להיות סבירים והוגנים מנקודת מבטו של הלקוח. לצורך כך, ניתן להשוותם לתנאים המקובלים של עסקות מסחריות דומות, בין צדדים מיודעים ומושכלים שאין ביניהם מערכת יחסים דומה.