|
מכתב הפרידה של יוליה שמאלוב ברקוביץ' מחדשות 13
|
|
שלום לכולם, אני נאלצת לסיים את תפקידי כמנכ״לית חדשות 13 לאחר שהגעתי להסכמות עם הנהלת הערוץ.
הגעתי לערוץ מתוך תחושת שליחות וחדוות יצירה. זה היה עבורי אתגר מקצועי עצום לקחת מהדורת חדשות שסובלת מרייטינג נמוך וחוסר אמון מצד חלקים גדולים באוכלוסייה שמרגישים מודרים ממנה ולעשות אותה קצת אחרת: אותה רמה בלתי מתפשרת של עיתונות חופשית ואמיצה אבל מאוזנת, מקצועית, ציונית, אוהבת ישראל ואת צה״ל. כזו שמבטאת דעות של כלל החברה הישראלית, המרכז, אבל גם הפריפריה, הימין לצד השמאל והחרדים והחילונים כאחד. מהדורה של עם ישראל אחד שכל כך צמא לאחדות, במיוחד בשנה קשה זו.
לציבור הכללי נחשפתי כחברת כנסת אבל לפני ואחרי הכנסת כיהנתי בתפקידים רבים ובכירים בתקשורת הישראלית: יו״ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אחד התפקידים הבכירים והחשובים בתקשורת הישראלית, מנכ״לית ועורכת אחראית של עיתון יומי וסטי שכלל חטיבה של 14 מוספים, מגזינים ומקומונים, וכן המייסדת, המנכ״לית והעורכת הראשית של ערוץ 9 בשפה הרוסית.
הקמתי בשיתוף עם חברת החדשות של 2 דאז את חטיבת החדשות הפופולרית של חדשות ערוץ 9 בשפה הרוסית בשנים המצליחות של הקמת הערוץ. הייתי מעורבת מרמת הידיעה, עד לכותרות ובמתן מענים לשאלות עריכתיות כמו האם לשלוח צוות צילום לאירוע מסוים, או מתן מענה עריכתי לתחקירים עיתונאים.
בקרב ציבור הישראלים דוברי הרוסית אני נחשבת לאחת מנשות התקשורת הבכירות והמוכרות בישראל.
אבל כל הניסיון העשיר שלי לא נתן לי יום אחד של חסד בפני חלק גדול מעובדי חברת החדשות של ערוץ 13. הפשע שלי הוא בעיקר לטענתם היותי פוליטיקאית - התפקיד כנראה הכי בזוי שאפשר לכהן בו במסגרת העיניים הצדקניות של העובדים.
אז לידיעת העובדים שמחו, ואני לא אנקוט [צ"ל אנקוב] בשמות כי הם לא ראויים לכך, אני גאה שהגעתי במו ידיי ובזכות כישרון, עבודה קשה וחריצות לפסגת הפוליטיקה הישראלית. אני עליתי לארץ כנערה מאוזבקיסטן בשנת 1979 מתוך ציונות ואהבת הארץ. למשפחתי ולי, יום ההשבעה לכנסת היה המרגש בחיינו.
אני כותבת זאת בצער, אבל קשה לי לא לחשוב שאילו היה לי שם משפחה אחר, אולי חיימוביץ או רוזנטל למשל, ואולי אם הייתי באה מבית גידול אחר, גאוגרפי ופוליטי, המינוי שלי דווקא היה מתקבל בחיבוק גדול מצד העובדים.
מנערה צעירה ועד היום, אימא לילדים בוגרים, הוכחתי לי ולהם שאפשר לעשות הכל ולהגיע לאן שרוצים בישראל. תמיד קיבלתי אהבה וקיבלו אותי במאור פנים. גם בכנסת, עם חברי הכנסת שהיו לי איתם מחלוקות אידיאולוגיות קשות, תמיד ידענו בסוף לזכור שזה אף פעם לא אישי ולשמור על תרבות ואנושיות.
אבל הפעם, דווקא בכלי תקשורת, גוף עיתונאי שאמור לזהות ולהלחם נגד עוולות, חוויתי עוולה מתמשכת, אלימות קשה מאוד ופגיעה טראומתית ברמה האנושית הבסיסית ביותר בין בני אדם. דבר בסיסי כמו שלום, היי, מה שלומך, שיח שגם גדולי היריבים, שואלים אפילו מנימוס, כאן, גם לזה לא זכיתי.
עברתי חרם אכזרי, קשה ולא אנושי מצד חלק גדול מעובדי חדשות 13. אתם לא רוצים את המינוי שלי? בבקשה, בואו נדבר. יודעים מה, אלך איתכם, לא רוצים אפילו לדבר איתי? בסדר. זכותכם. אבל בן אדם אומר לכם שלום או בוקר טוב, כל כך קשה להגיד לו שלום בחזרה או לברך אותו בבוקר טוב בחזרה. ממתי זה נהפך לפשע? חרם זה דבר נורא ואיום. מעולם לא חוויתי פער כזה בין רמת ציפייה והתרגשות לקראת משהו חדש לבין עוגמת נפש שהותירה בי צלקת.
אני עוזבת בראש מורם. בחרתי לסיים את המאבק. אני יודעת שיכולתי לעשות עבודה נהדרת לערוץ ולחברת החדשות. באתי עם קבלות של עשייה מקצועית וקיבלתי את ההחלטה למרות שיכולתי להמשיך את המאבק עוד לתקופה ארוכה, כי בניגוד למסדרונות הערוץ, אני חיה את הארץ, את המדינה היפה שלנו, את האנשים הטובים בה, ואני מקבלת מכם בחודש האחרון גל חום ותמיכה שמעולם לא חוויתי טרם לכן. הבנתי דרך המפגשים שלי עם הציבור בבית שגם הם מבינים שנעשה לי עוול גדול ואני מודה לכל אחד מכם שמחזק אותי במיוחד בימים ובשעה זו.
פניי רק קדימה, ודווקא אחרי מה שחוויתי, ברור לי יותר מתמיד, כי גם התפקיד הבא שלי יהיה בעל השפעה ציבורית ורק למען עם ישראל כולו על כל חלקיו. ודרך אגב, קוראים לי יוליה, יש לי שם, לא יש"ב. אל תהיו מיזוגנים בנוסף להכול.
שלכם, יוליה
|