במרכז הערעור עומדות טענות המערערים כי פסק הדין שניתן שגוי מיסודו ומתעלם מהשיקולים המהותיים של חופש הדת. בית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר קבע שעל העירייה לאפשר את התפילה - אך אסר הפרדה פיזית. איסור זה, אומרים העותרים, ימנע את קיומה של התפילה ולפיכך יפגע בחופש הדת, ובכך בפועל תשיג העירייה את מטרתה - מניעת התפילה. לטענת העותרים, ובהם עירית לינור, נפלו פגמים מהותיים בהחלטת בית המשפט הקודם ובאופן שבו העירייה טיפלה בנושא:

• פגיעה בלתי מידתית בחופש הדת והפולחן - העותרים טוענים כי הסירוב לקיים תפילות בהפרדה מגדרית מהווה פגיעה בזכותם החוקתית לחופש דת ופולחן. הם הדגישו כי חופש הדת הוא עקרון יסוד במדינת ישראל, ובפרט כאשר מדובר באירוע דתי חשוב כמו תפילות יום הכיפורים. המערערים טוענים שהחלטת העירייה שוללת מהם את היכולת להתפלל באופן העולה בקנה אחד עם אמונתם הדתית, ומכאן שהיא פוגעת בזכות זו בצורה בלתי מידתית.

• חוסר סבירות בקבלת ההחלטה על-ידי העירייה - המערערים טוענים כי ההחלטה של עיריית תל אביב-יפו התקבלה בצורה בלתי סבירה, שכן היא מתעלמת מהצרכים של הציבור הדתי בעיר ומזכותו להתפלל במרחב הציבורי בצורה ההולמת את אמונתו. הם הצביעו על כך שבמהלך מגפת הקורונה אושרו תפילות במרחב הציבורי עם הפרדה מגדרית, אך כעת העירייה שינתה את עמדתה ללא כל הצדקה או ביסוס עובדתי. בכך, לשיטתם, ישנו פגם מינהלי המצדיק את התערבות בית המשפט.

• היעדר הנמקה ופגיעה בשוויון - העותרים טוענים כי העירייה לא סיפקה נימוקים מספקים להחלטתה, וכתוצאה מכך, אין כל הצדקה עניינית לסירוב לקיום התפילה בהפרדה מגדרית. יתרה מכך, הם הצביעו על מקרים בהם הותר קיום אירועים אחרים במרחב הציבורי שבהם התאפשרה הפרדה מגדרית, לרבות תפילות מוסלמיות, מה שלדבריהם מדגיש את הפגיעה בשוויון ואת האכיפה הבררנית מצד העירייה.

• חריגה מסמכות וערפול מדיניות - לטענת המערערים, העירייה פעלה בניגוד לסמכותה בכך שקבעה כי אין לאפשר תפילות בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי. הם הדגישו כי לעירייה אין כל מקור סמכות בחוק המאפשר לה לקבוע כיצד יש לערוך תפילות במרחב הציבורי, וכי החלטתה מהווה חריגה מסמכות. הם גם הצביעו על כך שהעירייה לא גיבשה מדיניות ברורה בנושא, אלא פעלה בצורה אקראית וללא תבחינים אחידים.

"שוויון במרחב הציבורי מעל הכל"

העירייה, מצידה, טענה כי מדיניותה נועדה להבטיח שוויון ונגישות לכלל התושבים במרחב הציבורי וכי היא מחויבת לשמירה על עקרונות אלה. לטענתה, הצבת מחיצה או יצירת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי אינה עומדת בקנה אחד עם עקרון השוויון והגישה החופשית לכלל הציבור, ולכן ההחלטה שלא לאשר את התפילה נעשתה בהתאם למדיניות העירייה ולערכי הדמוקרטיה. בנוסף, היא ציינה כי האפשרות של קיום תפילות במרחבים סגורים כמו בתי הכנסת נותרה פתוחה, וכי אין הכרח לאפשר את התפילות דווקא בכיכר. בפסק הדין שניתן על-ידי השופט ארז יקואל בבית המשפט לעניינים מנהליים, נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת העירייה שלא לאפשר תפילות בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי, וכי מדובר בהחלטה סבירה העומדת בגדרי הסמכויות של הרשות המקומית. עם זאת, השופט הביע ביקורת על כך שהעירייה לא שקלה באופן מספיק את כל השיקולים הנוגעים לקיום תפילות במרחב הציבורי בכלל, ולכן הורה לעירייה לשוב ולשקול את הבקשה של העותרים.

כחלק מהערעור, המערערים הגישו חוות דעת הלכתית מטעם הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב דוד לאו, שבה צוין כי על-פי ההלכה יש חובה לקיים מחיצה בעת תפילה ברשות הרבים. חוות דעת זו מדגישה את החשיבות של ההפרדה המגדרית ומהווה תמיכה בטענות העותרים כי היעדר המחיצה פוגע ביכולתם לקיים תפילה לפי אמונתם הדתית. כעת, בית המשפט העליון יצטרך להכריע האם לאפשר את קיום התפילות במרחב הציבורי בהפרדה מגדרית, או שמא לעמוד לצד העירייה ולהותיר את האיסור על-כנו. המערכה המשפטית מציבה במרכז את שאלת האיזון שבין חופש הדת לשוויון במרחב הציבורי, וייתכן כי ההכרעה תשליך על אירועים דתיים ואזרחיים נוספים ברחבי המדינה.