כמעט מדי יום אני רואה את אמו של מתן צנגאוקר, עינב, נואמת, זועקת, משוועת, מתחננת, מתפרקת, נשברת, מתרסקת, ובו בזמן אוספת את הרסיסים, מאחה את השברים, מתעשתת וממשיכה לשאת את המשא הכבוד מנשוא של המתח הלא אנושי, של החשש הנורא, של אי-הידיעה המייסרת, ואת העקצוץ הדוקר, של המציאות, שחזקה מכל, וקול פנימי שלוחש לה, והיא מסרבת לשמוע, כי...