במרכז פסק הדין מזכיר עמית, כי לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, אין צורך שהעובדות המקימות את עילת התובענה יהיו ידועות לתובע במלואן; די לשם כך בידיעה, בכוח או בפועל, ברמה של "קצה חוט". דהיינו: במועד בו יש לתובע ידיעה מינימלית - ולאו-דווקא ראיות להוכחתה - יתחיל מרוץ ההתיישנות. כלל מרכזי נוסף הוא, כי מרוץ ההתיישנות יחל גם אם המידע מצוי בידי "גורם רלוונטי שידו לא הייתה במעל".
במקרה הנוכחי, אלטוביה מנה 47 מסמכים שפורסמו בפומבי בנוגע לעסקה - ועמית קובע, כי הללו מלמדים שהפרטים היו ידועים כבר ב-2009/2010. פיגל לא הניח "הסבר מינימלי שמניח תשתית" לטענה לפיה רק חקירותיו (כאמור, החל ב-2014) חשפו את קצה החוט הנדרש לתחילת מרוץ ההתיישנות, אומר עמית, ושב ומונה שורה של מסמכים פומביים מרכזיים מזמן אמת. "ספק רב, לשון המעטה, אם טענה זו של המערער מתיישבת עם הדברים הברורים שנכתבו על-ידי המומחה מטעמו [בחוות הדעת עליה התבסס פיגל בתביעה]", מוסיף עמית.
לדברי עמית, "עיון מדוקדק בכתב הערעור מעלה כי המערער [פיגל] בחר, מטעמיו שלו, להימנע מלפרט מהם ומה תוכנם של אותם מסמכים שלא פורסמו שהיו דרושים לצורך היווצרות 'קצה החוט' הנדרש לצורך הגשת התביעה. די בכך כדי להביא לדחיית טענתו... המערער הסתפק באמירה כללית וערטילאית שלפיה רק לאחר איתור ובחינה של אלפי מסמכים, כולל מסמכים לא פומביים, נחשפו העובדות הנדרשות".
לעומת זאת, ארבעה ימים בלבד לאחר מינויו דרש פיגל מחברת הפניקס, שביטחה את נושאי המשרה של אינוונטק, לפרוע את הביטוח, בהתייחסו ספציפית לעסקת מלון מרידיאן. "ספק רב כיצד טענת המערער כי לא היה בידו ולו 'קצה חוט' כלשהו לפני שסיים לערוך חקירות מאומצות וממושכות, מתיישבת עם העובדה שהוא עצמו הזדרז והעלה חלק מהטענות ארבעה ימים בלבד לאחר מינויו. גם בהיבט זה, הדברים, כך נראה, מדברים בעד עצמם", מעיר עמית.
"נשוב ונדגיש: אם סבר המערער כי די בכך שיעלה בערעורו טענה בעלמא שלפיה 'קצה החוט' הנדרש נוצר בעקבות חקירות מאומצות שביצע, ללא פירוט וללא הסבר המניח את הדעת – סברה זו בטעות יסודה". אם פיגל היה "מפרט את טענתו ומעמיד לה בסיס כלשהו", ייתכן שהיה מקום לברר מתי נודע לו על מכירת מלון מרידיאן - אך, כאמור, הוא לא עשה זאת.