אנגלמן מצביע על פעילות מועטה, איטית וחלקית של הממשלה בתחום מחירי המזון. זאת, למרות שהמצב מחייב זאת: נתח השוק של חמשת הספקים הגדולים בשוק המזון והצריכה אומנם הצטמצם מעט במשך השנים, כך שבשנת 2022 הם החזיקו ב-37.5% מנתח שוק המזון בישראל לעומת 42.7% בשנת 2017. אולם, לדברי רשות התחרות הענף עדיין ריכוזי. למעט פעילותה בשוק התה בשנת 2023, רשות התחרות לא בחנה באופן שיטתי קטגוריות נוספות בתחום המזון ומוצרי הצריכה שיש בהן ריכוזיות גבוהה מבחינת יכולת הספקים להשפיע על התחרות ועל מחיר המוצרים, ובכללן קטגוריות שבהן שולטים יבואנים ישירים. ב-36 מתוך 38 קטגוריות בענף המזון נותרה ריכוזיות גבוהה; ב-20 קטגוריות חלקן של שלוש החברות השולטות בה גבוה מ-85%, והממוצע של חלקן בכל הקטגוריות עומד על 84%. למרות זאת, רשות התחרות לא בחנה את הצורך להכריז על קבוצות ריכוז בענף המזון ולהורות לחבריהן על נקיטת צעדים להגברה ניכרת של התחרות בענף. חלקו של המותג הפרטי (של הרשתות הגדולות שמחיריו לרוב נמוכים יותר) מהמכר הכולל של מוצרי מזון ומוצרי צריכה בשוק הקמעונאי עמד ב-2022 על 6.9% בלבד, בעוד שבאירופה חלקו הוא 36.1%. רק בשנת 2023 החלה רשות התחרות לבחון את השפעתה של התחזקות המותג הפרטי של קמעונאים גדולים על התחרות, לרבות ההשפעה על הספקים הקטנים וכניסתם למדף אצל אותם הקמעונאים. היא טרם בחנה את הצורך לעשות שימוש בחוק המזון, המסמיך אותה לתת הוראות לקמעונאי לגבי המותג הפרטי. חוק המזון משנת 2014 ייחודי לישראל, ומטרתו להגביר את התחרותיות בענף המזון ובתחום מוצרי הצריכה כדי להוריד את המחירים. הוא כולל הוראות בדבר תחרות גאוגרפית של קמעונאים ושקיפות מחירים, כמו גם כללים ביחסי הפעילות בין ספקים לקמעונאים. אולם בעשור שחלף לא בחנו משרד הכלכלה, רשות התחרות והרשות להגנת הצרכן את השפעתו הכוללת של החוק על המחירים ועל התחרותיות.