היועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה, עתרה לבג"ץ (21.11.24) נגד בית הדין הרבני הגדול, במאבק על הפיקוח על הקדשות בני עשרות שנים שבידיהם נכסים בשווי של מיליוני שקלים. התערבות של בג"ץ בפסיקת בתי הדין הדתיים היא נדירה ומוגבלת בעיקר למקרים של חריגה מסמכות - כפי שלטענת מיארה התרחש במקרה זה. עתירה של הפרקליטות נגד בתי הדין גם היא נדירה מאוד. מיארה טוענת, כי בית הדין הרבני הגדול (הרב מיכאל עמוס, הרב שלמה שפירא והרב אברהם שינדלר) כאשר אימץ את פסק דינו של בית הדין בתל אביב (הרב שלמה שטסמן, הרב אייל יוסף והרב עידו שחר). בפסקי דין אלו נקבע, כי בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בהקדשות דתיים שנוצרו בתקופה העות'מאנית בידי לא-מוסלמים בידי בית הדין השרעי (המוסלמי). לדברי מיארה, הפסיקה העקבית של בית המשפט העליון היא שהסמכות נמצאת בידי בתי המשפט המחוזיים. עוד מבקשת מיארה לבטל את פסיקת בתי הדין הרבניים, לפיהם הממונה על ההקדשות בבתי דין אלו, עו"ד רחל שקרג'י, הייתה רשאית לנקוט הליך גם נגד היועצת המשפטית. לטענת מיארה, מאחר שמדובר בעובדת מדינה - היא מחויבת להנחיות המשפטיות שלה, חייבת לנהוג לפי הכלל שהמדינה מדברת בקול אחד ולכן זקוקה לאישור מפורש שלה לנקיטת הליכים. הסכסוך בו התעוררה המחלוקת מלמד על החשיבות שיש להקדשות אלו ולפיקוח עליהם. מדובר באשכול ההקדשות של הוועד הכללי לכנסת ישראל, שהיה אחד המוסדות החשובים (גם מבחינה כלכלית) של היישוב היהודי הישן בירושלים, ואשר בידיהם היו מגרשים רבים בירושלים. בשנת 2018 מינה בית המשפט המחוזי בירושלים את עו"ד רונן מטרי למנהל מיוחד של הקדשות אלו. בשנת 2020 ביקש רשם העמותות לפרק שתי עמותות הקשורות להקדשות אלו. לבקשתה של שקרג'י קבע בית הדין הרבני בתל אביב, כי סמכות ניהול ההקדשות מצויה בידיו ולא בידי בית המשפט המחוזי. מיארה ביקשה לבטל את ההחלטה בנימוק ששקרג'י הגישה את בקשתה בחוסר סמכות, שכן הדבר נעשה בניגוד לדעתה. בית הדין דחה את הבקשה באומרו, כי ההוראה על ייצוג המדינה בערכאות בכפיפות ליועץ המשפטי לממשלה, אינה חלה על בתי הדין הרבניים. כאמור, בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעורה של מיארה. העתירה הוגשה באמצעות עוה"ד שרון היאש-איגר ונעם נורקין.