אלי פלדשטיין ישוחרר למעצר בית בתנאים הדוקים במיוחד, ואילו נגד המודיעין ייעצר עד תום ההליכים. כך קובע (9.12.24) שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, אשר קיבל חלקית את ערעורה של המדינה בפרשת המסמכים המסווגים, בה נטען שהשניים היו שותפים להדלפת מסמך סודי ביותר בנושא החטופים ובכך חשפו מקור מודיעיני רגיש במיוחד. שטיין דוחה מכל וכל את קביעת בית המשפט המחוזי, ולפיה חל כרסום בראיות שבבסיס האישום המייחס לשניים כוונה לפגוע בביטחון המדינה. שטיין מזכיר, כי "החלטות שעניינן מעצר עד תום ההליכים מושתתות על ניהול סיכונים": האם קיים סיכון שאם ישוחרר הנאשם - נגדו יש ראיות לכאורה - הוא עלול לסכן את ביטחון המדינה או הציבור, הוא עלול לשבש הליכים או שהוא עלול להימלט. המחוקק גם הורה לבית המשפט לבחון ברוב המקרים חלופות למעצר מלא, ולהורות על מעצר מאחורי סורג ובריח רק כאשר החלופות אינן אפשריות. שטיין מדגיש, כי זהו הבסיס להכרעה שבפניו ולא חומר הראיות נגד פלדשטיין והנגד, למרות שבאי-כוח הצדדים האריכו מאוד לטעון בעניין זה. הוא מותח ביקורת על שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, עלאא מסארווה, אשר העמיק בבדיקת הראיות ואף קבע שיש חולשה באישום המייחס לשניים כוונה לפגוע בביטחון המדינה: "בית המשפט המחוזי הלך כברת דרך לכיוונו של בירור האשמה בגדרו של הליך שעניינו מעצר עד תום ההליכים, שלא בהתאם למקובלוֹת - ובטרם נשמעה מעל לדוכן העדים גרסת החפות של המשיבים ומבלי שעמדה היא למבחן של חקירה נגדית. דרך זו איננה דרכי. גורלם של המשיבים בכל הקשור למעצרם עד לסיום ההליך העיקרי אמור להיקבע בהתאם לכללים אשר חלים על כלל הנאשמים; ואין בדעתי לסטות מכללים אלו, שבמרכזם ניהול סיכונים". על הראיות לכאורה אומר שטיין: "חומר זה מכיל בתוכו את הודאות המשיבים בהעברות של מידע סודי ביותר אשר מיוחסות לכל אחד מהם; ולטעמי, די בכך - ובמעשי ההסתרה שננקטו על-ידי המשיבים בפועלם כפי שפעלו, שאף הם אינם במחלוקת" כדי לקבוע שיש ראיות המצדיקות מעצר. הוא גם דוחה את קביעתו של מסארווה בנוגע לכוונה לפגוע בביטחון המדינה: "המשיבים אוחזים בקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לכוונותיהם, אולם גם אם אניח לטובתם שכוונותיהם היו טהורות לעילא ולעילא - ואף אם אזיז הצידה את ספקותי באשר למניעיו וכוונותיו של פלדשטיין - הדבר לא יועיל להם. זאת, מאחר שהעבירה של מסירת מידע סודי מתקיימת במצב של מודעוּת למעשים ואינה דורשת כוונה; ומאחר שלטעמי לא יכולה להיות מחלוקת של ממש באשר לקיומן של ראיות לכאורה להתקיימותה של מודעות זו. "בהקשר זה, די אם אציין כי הנגד הוא איש מודיעין בקיא בענייני סודיות, אשר שירת ביחידה בצה"ל האמונה, בין היתר, על ביטחונו של מידע מודיעיני; וכי פלדשטיין שירת בעברו כקצין ביחידה של דובר צה"ל - יחידה שאנשיה, מן הסתם, יודעים דבר אחד או שניים על סודיות המידע הצה"לי-מודיעני. אם אוסיף לזאת את מעשי ההסתרה שכאמור ננקטו על-ידי המשיבים, לרבות מחיקת חלק מהתכתובות שהוחלפו ביניהם - בנקל נגיע למסקנה כי האישום החמור, שעניינו מסירת מידע סודי, מאומת כדבעי בראיות לכאורה". קביעתו של מסארווה, ממשיך שטיין, "אינה מקובלת עלי כלל ועיקר מאחר שהיא חורגת חריגה רבתי מהמתכונת של ניהול סיכונים אשר מהווה בסיס לכללי המעצר עד תום ההליכים. ראיות המדינה תומכות, ברמה הלכאורית, בטענתה כי פלדשטיין פעל כפי שפעל כדי להביא לשינוי בשיח הציבורי-תקשורתי אודות משבר החטופים במלחמת חרבות ברזל. לצד תמיכה זו, ברור לכולם שפלדשטיין לא רצה לפגוע בביטחון המדינה. "דא עקא, רצונות, מניעים ותקוות לחוד, והכוונה הפלילית לחוד. המדינה טוענת כי כל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות שחשיפת הידיעה הסודית, שפורסמה בעיתון בילד, וגילוי האמצעים להשגתה עלולים לפגוע בביטחון המדינה; ובכגון דא חלה החזקה אשר קובעת כי אדם מתכוון להביא לתוצאותיהם הטבעיות של מעשיו. חזקה זו היא חזקה עובדתית הניתנת לסתירה. ברם, היא ניתנת לסתירה במשפט גופו ולא בבדיקתן של ראיות לכאורה במסגרתו של ניהול סיכונים לצרכי המעצר עד תום ההליכים. "בהקשר זה, אני מתקשה לקבל, בשלב הנוכחי, את טענתו של פלדשטיין כי לא ראה בתוכן הידיעה הסודית שהפיץ משום מידע סודי משמעותי. זאת, בהתחשב בהודאתו לפיה ידע שמדובר במידע סודי; אחרי שתיאר מידע זה באוזניו של גורם בלשכת ראש הממשלה כחומר ש'שווה מיליון דולר' - באמצעות הווטסאפ - ואף כתב בהקשרו של מידע זה כי 'משהו גודל מתבשל'; ובהצטרף העובדה כי הוא ביקש וקיבל מהנגד - בדרך לא דרך - עותק קשיח של הידיעה הסודית, בפורמט המקורי שלה. "אם כן, בהינתן חזקת הכוונה והראיות שמניתי, סבורני כי בהחלטה קמא נפלה שגגה בכל הקשור ל'כרסום' הנטען ביחס לראיות המדינה בעניינו של פלדשטיין. הנני קובע אפוא שראיות אלה לא נפגמו בשום כרסום - בשלב הלכאורי בו אנו מצויים".