שופט בית המשפט העליון, חאלד כבוב, דחה סופית (2.1.25) את הבקשות להגיש תביעות ייצוגיות נגד כמה מן הבנקים הגדולים בעולם, בשל "מניפולציית הליבור" שביצעו בתחילת המאה ה-21. כבוב קובע לראשונה, כי בתחום דיני התחרות ניתן להגיש בקשה לייצוגית גם על נזק עקיף שנגרם לחוסכים שכספם היה בידי גופים מוסדיים שניזוקו במישרין מקרטל פסול. ריבית הליבור (London Interbank Offered Rate) הייתה עד 2022 הריבית להלוואות בין-בנקאיות לטווח קצר (עד שנה), נקבעת בידי פאנל של בנקים מובילים והוותה קנה מידה מרכזי לקביעת ריביות בעולם הפיננסים. בשנים 2011-2005 ביצעו כמה מן הבנקים מניפולציות בקביעת השער, כדי להגדיל את רווחיהם ולהפגין יציבות בעת משבר הסאב-פריים (2009-2007). בין המעורבים היו UBS, בנק ברקליס, דויטשה בנק, בנק נשיונל ווסטמינסטר ו-Rabobank, אשר שילמו קנסות במיליארדי דולרים. עמותת הצלחה ביקשה מבית המשפט המחוזי בתל אביב לאשר תביעת ייצוגית נגד חמשת הבנקים, בשמם של הגופים המוסדיים הישראלים שניזוקו במישרין מהמניפולציה, ובני הזוג אבידור זיו וזוהרת זיו ביקשו לאשר אותה בשמם של לקוחות המוסדיים שניזוקו בעקיפין. המחוזי דחה את הבקשה - שהוערכה בעשרות מיליוני שקלים - וכבוב דחה את הערעור, אך מנימוקים אחרים. כבוב קובע, בניגוד למחוזי, כי "קיימים טעמים ונימוקים כבדי משקל מדוע יש מקום להכיר, באופן עקרוני, ביריבות מכוח דיני התחרות בין חוסך בגוף מוסדי לבין צד להסדר כובל שהסב נזק לנכסי הגוף המוסדי, ובכך הזיק בעקיפין לחוסך". עם זאת, "על בית המשפט לאשר ניהולה של תובענה ייצוגית שכזו אך ובלבד באותם מקרים חריגים ומתאימים המצדיקים זאת", ועליו לתת את הבכורה לתביעה שיגיש המשקיע המוסדי. על החוסך הפרטני להוכיח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, וככל שהנזק מתפשט במורד שרשרת האספקה - יהיה קשה יותר לחייב את המזיק, מציין כבוב. יש גם לבחון האם זהו הנזק אליו התכוון חוק התחרות הכלכלית ולמנוע מצב בו המפר יחויב בכפל פיצוי. לדברי כבוב, על החוסך הפרטני לפנות תחילה לגוף המוסדי ולדרוש ממנו למצות את זכות התביעה. רק אם הגוף המוסדי לא יעשה זאת בתוך פרק זמן סביר, ניתן יהיה להידרש לשאלה האם לאפשר לחוסך לנהל תביעה משלו. אישור שכזה צריך להינתן רק במקרים חריגים ומיוחדים, שכן העדיפות צריכה להיות כאמור לגוף המוסדי. כבוב מונה מספר נימוקים לעדיפות זו: הוא הניזוק הישיר והמידע מצוי בידיו, יש לו משאבים רבים וראייה רחבה, ביזור המשקיעים המוסדיים עשוי להוביל לכך שישקלו אינטרסים ציבוריים רוחביים, הוא עשוי לפקח ביעילות על בא-כוחו והאחריות לניהול כספי לקוחותיו מוטלת עליו. לעומת זאת, החוסך הפרטני יכול לתבוע את הגוף המוסדי; היועץ המשפטי לממשלה יכול לתבוע נושאי משרה בגוף המוסדי; אפשר להגיש תביעה נגזרת למיצוי זכויותיו מול המעורבים בקרטל.

לא לכפות הליך על הגופים המוסדיים

כאמור, כבוב אשרר את דחיית בקשותיהם של זיו והצלחה במקרה הנדון. הן הוגשו שש שנים לאחר חשיפת הפרשה ו-20 יום בלבד לאחר הפנייה לגופים המוסדיים שכנראה הייתה רק כדי לצאת ידי חובה. בלי מידע מהגופים המוסדיים, אין כל דרך לקבוע שנגרם נזק להם וללקוחותיהם מהמניפולציה, שהייתה כלל-עולמית. לגבי הצלחה אומר כבוב, כי לא הוכח שהארגון פעל כיאות כדי למצוא תובע מייצג בעל עילה אישית ושהגיש את הבקשה בעצמו רק משום שלא הצליח למצוא כזה. מדובר למעשה בכפיית ההליך על הגופים המוסדיים, שבוודאי אינם מוחלשים וחסרי משאבים מכדי לתבוע בעצמם. אומנם הארגון טען שהגופים המוסדיים מצויים בניגוד עניינים, אך טענה זו לא הוכחה. לבסוף אומר כבוב, כי מניפולציית הליבור הייתה "פרשה חמורה ביותר, שבוצעה באופן שיטתי, מאורגן ומחושב – על-מנת ליטול את כספי הציבור במדינות רבות בעולם, לטובתם של חברי הפאנל. דרך פעולה זו נעשתה תוך מודעות, ואולי אף הכוונה, של נושאי משרה בדרגים הגבוהים ביותר בקרב הבנקים הזרים". כפוף למגבלות ההתיישנות, אין לשלול את האפשרות שבית המשפט בישראל יברר אותה, אך לא במסגרת הבקשות הנדונות. השופט דוד מינץ הסכים עם כבוב. ממלא-מקום הנשיא בדימוס, עוזי פוגלמן, סבר בדעת מיעוט שיש להשיב את עניינם של זיו לבית המשפט המחוזי. את הצלחה וזיו ייצגו עוה"ד אורי ברעם, עובדיה כהן ואלעד מן; את UBS ייצגו עוה"ד אהרון מיכאלי, אודי רוזנטל, אסף דהן ונמרוד הלר; את ברקליס ייצגו עוה"ד חגי דורון, אוריאל פרינץ, גיתית לוין-גרינברג ועירא הרדי; ואת היועצת המשפטית לממשלה - עו"ד יואב שחם.